ההחלטה לכנות את הבלוג שלי "פוסטמה" התקבלה בתרעומת על ידי גיסתי המגוננת. "אני ממש לא אוהבת שככה את קוראת לעצמך", היא אומרת. "זה עושה לי הרגשה לא טובה בבטן. בחייך, תחשבי על שם אחר".
פוסטמה יקרה שלי. אחרי המונולוג הזה, צריך למצוא כינוי אחר לכל "הפוסטמות" כפי שאנחנו תופשים אותן, אבל את יודעת מה, הצלחת איכשהו לשכנע גם אותי שהשם מתאים. רק שהסטראוטיפ כבר לא מתאים לשם...
יש לך דרך משונה לנחם אותי, אבל אני אזרום איתך...
את לא צריכה ניחומים. את צריכה מראת קריסטל!
אוי אלוהים, רק לא עוד מראה. אני בדרך לבצע מכירת חיסול..
את שופטת את עצמך מתוך השורה התחתונה שמשתקפת בפוסט-אמק שלך. אבל כל מי שקורא עכשיו את הדברים, ללא ספק נהנה מהשנינות, מעריך את היכולת להביט גם על עצמך וכנראה גם מרגיש את העוצמות שבך.
באמצעות המראה שאני כל כך רוצה להציב לך, תוכלי לראות לא רק את "הפוטנציאל", אלא בעיקר ודווקא את הגורם או שניים שעוצרים אותך רגע לפני הפריצה והמימוש. רגע לפני, אבל כבר כל כך הרבה זמן.
פריצה? העולם עוצר את נשימתו..
אני לא מפחד מהציניות שלך. לאורך כל שנות היכרותנו, כנראה חייך בכלל, את מפנה את כל העוצמות האלו כלפי אחרים, לטובת אחרים. הורים, אחים, ילדים, בוסים. גם בעל...
לא נשארת לך האנרגיה שנדרשת כדי לפרוץ את המחסום האחרון.
יפה שלא שכחת להוסיף גם אותך לרשימה. לא נראה לך שנסחפת קצת? לפתוח את זה כאן מול כל העולם ואישתו ואפילו פילגשו (אפרופו "מלכודות הפייסבוק")?
הגזמתי? את התחלת.
ולכן אני אני גם אפסיק עכשיו.
בורחת הא?
כמו שפוסטמה אמיתית יודעת לעשות..
נשבעת שבהתחלה לא ממש הבנתי מה עקץ אותה. חשבתי שדווקא היא תקלוט מייד את ההתחכמות (וההברקה..) שבמשחק המילים פוסט ופוסטמה ותעניק ביג לייק על הקריאטיביות המתפרצת ממני. רגע לפני שיצאתי למתקפה, עלתה ובאה בבואתה של גיסתי האחרת ( שהגילוי הנאות רק מחייב כבר עכשיו להזהיר כי בתרפיסטית עסקינן),כשהיא פונה אליי במנעד אמפתי: "מעניינת מאוד הבחירה בשם הזה... רוצה לדבר על זה?"
כן, אני רוצה לדבר על זה! אני רוצה להכריז כאן ועכשיו שאני פוסטמה ושפוסטמה זה state of mind קיומי, זה מצב הווייתי שבמקרים אקוטיים (כמו שלי..) יכול להסתכם כהגדרה של מי שאתה. אני לא בדיוק אצנח מהכורסא לשטיח אם יום אחד אני אגלה שבגיליון האישי (בתיק האישי יש לומר..) ששוכב אצל המטפלת שלי כתוב בטוש אדום תחת סעיף הדיאגנוזה: סובלת מתסמונת פוסט פוסטמית.
הויקימילון מגדיר פוסטמה כ"אשה מציקה, טיפשה, עצלה, מעצבנת וכזו שאינה מבינה עניין". אז זהו, שלא. אני לא אף אחת מההגדרות המבאסות הללו. אני פוסטמה סמויה, טעות אופטית, אורגניזם שהצליח לשרוד את החיים האלה עד כה ולא להיחשד על ידי הסביבה בפוסטמיות יתר, שזה כשלעצמו הישג ראוי ויום אחד אולי אפילו אקדיש לו פוסט.
אז למה בכל זאת?
אני נוטה להאמין שהבחירות שאנו עושים בחיים מגדירות, פחות או יותר, את מי שאנו. טוב, זה לא מדוייק וכוללני מדי, אז אנסח את זה ככה: מתישהו, בנקודת זמן ו..גיל, אנו מאולצים (כי זה לא בא לנו טבעי) להסתכל בעיניים פרקטיות על ההתנהלות שלנו בחיים, על הבחירות שלנו, הפקת הלקחים (אם בכלל) ובעיקר על סינוס ההישתנות שלנו. הכל לעניות דעתי הלא מקצועית, מתכנס בסופו של דבר ליכולת שלנו לבצע שינויים. ואני מדברת על שינויים חיוניים ונדרשים באישיותנו, מהסוג שהיה עושה לנו את החיים הרבה יותר נסבלים. חוסר היכולת לבצע שינוי כשאתה יודע שהוא יעשה לך רק טוב (ובכוונה אני לא כותבת שינויים ברבים, כי זה לא אנושי..) הוא בעיניי סוג של פוסטמיות.
בדיקה אישית ודי פולשנית שערכתי עם עצמי הובילה למסקנה הכל כך מתבקשת שפוסטמה הייתי ואם לא יתחולל לו איזה סוג של מפץ אישי, כנראה גם אמות כזו.
הראיות, רבותיי וגבירותיי, מדברות בעד עצמן והן די רבות. הנה כמה דוגמאות של צורת קיום פוסטמי:
- אני בטוחה שנולדתי עם כשרון מסויים למשהו מסויים. לא כישרון מהסוג החד פעמי, מעורר הקנאה שמסתכם בפרס נובל, אלא סוג של יכולת ראויה לציון, כזו שעוזרת להגדיר ולבחור. עד לרגע כתיבת שורות אלו, אני בטוחה שהכישרון הזה עוד יתגלה בפניי. אני לא עשיתי דבר או פעלתי פעולה של ממש לברר או לפתור את התעלומה בצורה חד משמעית. אני יודעת שיש לי קצת מזה וקצת מזה וגם את הקצת הזה לא טרחתי לטפח או להרחיב. אני עדיין מחכה שזה יקרה לי. פוסטמה.
- אני לא ממוקדת מטרה. בעצם, ראוי להגיד שיש לי מטרות, אבל הן כל הזמן משתנות כי הן תלויות במה שהמציאות מכתיבה לי באותו רגע נתון. אני נוטשת מטרות סדרתית, להבדיל מנשים (וגם גברים..) שפגשתי בחיי שכבר מגיל מאוד צעיר סימנו מטרה ושעטו אליה, בלי לתת לאף "מציאות" להפריע, כמו סוסים עם סכי עיניים. האנשים האלה כבשו את היעד. אני יודעת שזה מה שצריך, אבל לא עושה כלום עם התובנה הזאת. פוסטמה או לא?
- אני יודעת שבורכתי באינטואיציה ממש חזקה. צברתי מספיק מקרים כדי לעשות על זה סטטיסטיקה. יחד עם זאת, אני לא מצליחה לבודד את הגן הייחודי הזה משאר התאים המזיקים שמגדירים את הדנ"א שלי ולכן הוא חסר ערך במקרים רבים. למה אני עדיין לא חושבת שמספיקה אינטואיציה אחת טובה על אלף מפחי נפש? פוסטמה, כבר אמרתי.
- אני מאמינה באהבה על כל התקנון הקיטשי והבלתי אפשרי שמגיע יחד איתה. אם זו לא הגדרה של פוסטמה אז אני לא יודעת מה כן...
ולסיכום- פוסטמה אמיתית כמוני עדיין חיה באמונה שהחיים קורים לה והיא רק מגיבה להם. אז עד שלא אוכיח אחרת, אני חיה בשלום עם ההגדרה. חייבת לאהוב את מה שיש, לא ככה?
(תנוחי כבר יא פוסטמה...)