איך הפכתי לחתולת רחוב?

איך הפכתי לחתולת רחוב?
חושים חדים. סביבה עויינת? 

לאחר בירור פנימי נוקב, אפרת מקבלת את עצמה כחתולת רחוב וסומכת על היכולת שבאה עם התואר הזה

מדברים על זה...

אני יכול להעיד ממקור ראשון, שהאינטואיציה שלך מדהימה. ברמה מפחידה משהו...

למה היית צריך להוסיף את המילה "מפחידה"? זה בדיוק מה שגרם לי לשיתוק, הפחד ממנה. וחצמיזה, ממה יש לך לפחד?

כל אחד מאיתנו צריך מרחב אישי. גם חיצוני וגם פנימי. המחשבות שלנו, הם אזור לכאורה מוגן. אמנם יש בו התרחשויות אפלות, סערות של פחדים וערבוב של רגשות, אך גם מקום להתחבא, לפתח רעיונות, לשחק משחקים. אבל כאשר אינטואיציה כמו שלך חודרת את המקום המוגן הזה, לעתים נוצרת תחושת מצוקה והתקוממות.

אבל דווקא אותן "התרחשויות אפלות", הן אלו שצריך להתמודד איתן והאינטואיציה רק בכלל פותחת פתח לזה. המשפט "אני מכירה אותך יותר טוב מ.." הוא אולי בכלל אבן יסוד שנבנית בזוגיות.

נכון. הכי מתאים כאן המשפט שאת אוהבת להשתמש בו: "הסיבות שבגינן אנחנו מתאהבים, הן גם אלו הגורמות לנו בהמשך לשנוא האחד את השני". בחרתי בך, בין היתר, בגלל האינטואיציה החדה שלך, כדי שאוכל "לשפר עמדות" עם עצמי. רציתי לגעת בנשמה. אבל עם השנים, נאלצתי להתמודד עם זה גם כשלא היה נוח.

אז מה אתה אומר לי בעצם, שהאינטואיציה החזקה שלי די מעצבנת אותך?

לפעמים זה מרגיש כמו חדירה למרחב האישי שלי, אבל ללא שום ספק הייתי בוחר בך שוב. אמונה באינטואיציה והערכה שלה, כאשר היא מבוססת על אהבה אמיתית וקשר של חיים, בפרספקטיבה רחבה, מהוות את הבסיס העיקרי ליכולת לעמוד "כעזר כנגדו". על כך זו הזדמנות נהדרת להגיד שוב, תודה!

אתה דיפלומט לא קטן. רק תזכור שהזהרתי אותך: האינטואיציה שלי שורטת ונושכת. מיאו...

אני לא נאיבית. אני גם די בטוחה שלא נולדתי כזאת. מוקדם מאוד בחיי התוודעתי אל הקול הפנימי ששכן אצלי איפושהו בבטן התחתונה והשמיע קולות משלו. קוראים לו אינטואיציה.

מגיל מאוד צעיר היה לי "אף" לאנשים. שהייה קצרה במחיצתו של אדם הייתה מספיקה לי כדי שאדע עם מי יש לי עסק. לא שלא היו פספוסים משמעותיים פה ושם, אבל מספר התקלות ברדאר הפרטי שלי, שהלך והשתכלל עם השנים, בהשוואה לרדארים של אנשים אחרים בחיי, היה מינורי, ורובן התרחשו, בואו נקרא לזה בגלל "עניינים טכניים ובעיות בלאי".

אבל, האירועים בחיי, שהתאגדו, עד לרגע כתיבת שורות אלה, לכדי אסופה מרשימה של דרמות, חלקן מאוד מטלטלות ומאוד לא שכיחות, אילצו אותי לאחרונה לבחון דרך הפריזמה הכי מדויקת וברזולוציות הכי גבוהות את כל הסיפור הזה שנקרא אינטואיציה.

כדי לדון בנחיצות קיומה, זימנתי אליי את הנתבעת הראשית: האינטואיציה שלי! חברתי הטובה משכבר הימים, זו שאני מקפיצה בכל שעה של היממה, לסיעור מוחות, הסקת מסקנות וניסוח משותף של פרוטוקול. זו שהפכה אותי בעיניי עצמי למיוחדת, ברת מזל שנולדה עם מתקן אקסטרה בגוף שמתריע בכל פעם שאני מתעלמת ממנו.

אני לא חוסכת ממנה את התסכול והכעס שלי. הרי מה יצא לי מכל היכולת האינטואיטיבית המדהימה הזאת? לא הרבה. "גורמי הביטחון" לא סימנו אותי כבעלת יכולת יוצאת דופן ומיהרו לפנות אליי בהצעה אקזוטית לשמש כמרכיבת פרופילים בכירה באחת הסוכנויות שלהם (היו ימים שישבתי ליד הטלפון וחיכיתי לצלצול ..), הזדרזתי להתחתן בפעם הראשונה, למרות שבמקרה הזה לא היתה נדרשת אפילו אינטואיציה ורשמתי לחובתי במרוצת השנים כמה וכמה פשלות מחוזיות והרות גורל, מהסוג שמשנה חיים.

אני מגלה שדי התעלמתי מגברת אינטואיציה. לא תמיד נוח לי איתה. כשהיא בוחרת להפעיל את האזעקות ולהרים את הדגלים, אני לא ממהרת להקשיב לה. 'מי את שתשפטי?' אני סונטת בה, 'די כבר עם החשדנות הקיומית הזאת', אני דוחפת אותה חזרה למקום האפל שממנו היא באה. 'עוד פעם הקולות האלו? איזה רדאר ואיזה בטיח, זאת בכלל אמא שלי שמדברת מתוכי..' אמרתי לעצמי יותר מידי פעמים בחיים. בחרתי לתת אשראי גדול (בלי ערבויות או שטר ביטחון) לאנשים בחיי, העדפתי להאשים את עצמי כשנפגעתי ואלוהים יודע כמה פעמים אמרתי לעצמי את המשפט הרוחני המיותר: "תבדקי טוב טוב למה את מזמינה לחיים שלך שיעורים קשים..".

האינטואיציה בוחרת בזכות השתיקה.

אני יכולה לשמוע עכשיו, בלי עזרתה, את מה שלא רציתי לשמוע הרבה זמן ולבחון את מחיר ההתעלמות ממנה.

התוצאות בשטח: אישיותי הנוירוטית המופתעת חדשות לבקרים משלל האירועים הנוחתים עלי, אבל בעיקר צער, הרבה צער על כך שאני עדיין, אחרי הכל, לא סומכת על עצמי.

עת למסקנות:

  1. על טעויות משלמים!
  2. כשיש ספק, אין ספק!
  3. "קולות פנימיים" הם לא סכיזופרניה, הם אינטואיציה.

תופעת לוואי של המסקנות:

הפכתי מחתולת בית לחתולת רחוב. (כל הקרדיט לדימוי המדוייק הזה מגיע כאן למטפלת החכמה שלי).

הנה ההסבר:

חתולת בית חיה לה בביטחון וידיעה שחייה מאורגנים ומרופדים להפליא. המציאות שלה היא חד משמעית. מה שהיא רואה,זה מה יש ולכן היא מרשה לעצמה להתנהל לה בממלכה הקטנה שלה בביטחון מלא ולהעביר את ימיה בשינה מתוקה נטולת יקיצות פתע.

חתולת רחוב לעומתה, לעולם תישן עם עין אחת פקוחה, מוכנה לכל צרה שלא תבוא.. היא מבינה שמספיקה פעם אחת שהיא לא תפעל עפ"י האינסטינקטים שלה, והלך עליה...

כזאת אני, היום. חתולת רחוב. רק שהתואר הזה מביא עימו סיכון חדש: אם לא אשים לב, מהר מאוד אני עלולה להפוך מחתולת רחוב לכלבת רחוב.

סליחה, רק לא עכשיו
סובלת מתסמונת פוסט פוסטמית

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
שישי, 19 אוקטובר 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד