טוקיו. ארבע בבוקר.
הרחובות ריקים.
נהג אובר מתייצב בזמן (כמובן) ותוך רבע שעה מוריד אותנו בפתח, מה שמרחוק נראה כמו איזור מחסנים.
כבר בכניסה אפשר להתרשם שמתרחשת המולה, אולם שום דבר לא באמת מכין אותנו לשוק הצפוי לנו בעוד כמה דקות.
טוקיו. ארבע בבוקר.
הרחובות ריקים.
נהג אובר מתייצב בזמן (כמובן) ותוך רבע שעה מוריד אותנו בפתח, מה שמרחוק נראה כמו איזור מחסנים.
כבר בכניסה אפשר להתרשם שמתרחשת המולה, אולם שום דבר לא באמת מכין אותנו לשוק הצפוי לנו בעוד כמה דקות.
יש קסם בגן העדן החברתי שמכונה "רשת חברתית" ואני אתייחס כאן לפייסבוק, רק בגלל שאני "משתמש חברתי" בו. זהו עולם מופלא של קשרים מידיים, חשיפה והתעמתות. שום דבר לא ממש מחייב, אבל בלי להרגיש, בהקשת אצבעות קלה, אפשר לשנות חייו של אדם וקבוצה.
נוגעים אבל בעצם לא. ולפעמים חושבים שממש לא נוגעים, אבל בעצם כן.
גם בגן עדן, בסופו של דבר, יש מלכודות. כמו במשחק מחשב, ישנם בורות שבשבריר שנייה מובילים אותך דווקא לגיהנום.. איך מנווטים? איך משגיחים?
לאחרונה, פרסם הרן יפה, לוחם בעבר ומוזיקאי היום, מאמר על תסכולו בשנים שלאחר פציעתו הקשה במלחמת לבנון השנייה.
הוא מתחיל בכותרת "מתבייש שנפצעתי בשבילכם בלבנון" ומסכם במשפט: "את הטיל ירו עליי מקדימה ואת הסכין אתם סובבתם לי מאחורה".
עמנואל מכיל את הכאב, אבל גם לוקח אותו למקום אופטימי
