על מה אנו נלחמים?

על מה אנו נלחמים?
עניין של פרספקטיבה. לקראת נחיתה בישראל המתעוררת לזריחה צילום: עמנואל רוזנצוייג

לאחרונה, פרסם הרן יפה, לוחם בעבר ומוזיקאי היום, מאמר על תסכולו בשנים שלאחר פציעתו הקשה במלחמת לבנון השנייה.

הוא מתחיל בכותרת "מתבייש שנפצעתי בשבילכם בלבנון" ומסכם במשפט: "את הטיל ירו עליי מקדימה ואת הסכין אתם סובבתם לי מאחורה".

עמנואל מכיל את הכאב, אבל גם לוקח אותו למקום אופטימי

מדברים על זה...

ראיתי אותך מתמודד עם התגובה במשך כמה שבועות. מדי פעם נסער, מדי פעם כואב. מאד מתלבט. כתבת את התגובה מחדש אולי ארבע פעמים.
מה קרה לך כאן?

החיים שלי במדינת ישראל לא מובנים מאליהם. לא בבחירה ולא במימוש (את יודעת שלמרות התדמית, שום דבר ממה שהשגתי לא בא בקלות ובמתנה. נהפוך הוא). מידי שנה, בתאריך העלייה לארץ, אני מסכם עם אמי למה אנחנו פה ובזכות מה.
אבל ככל שאצלי מתחזקת תחושת השייכות והאחריות, מסביבי אני רואה מגמה הפוכה. אפילו אצל חלק מילדיי.
הפער הזה מכאיב ומפחיד ומתוך הכאב, התגובה הראשונה שלי להרן היתה מאד בוטה ושופטת.
מצד שני, כלוחם שאיבד מספיק חברים עם השנים, אני לא יכול שלא לכאוב את כאבו של הרן.
בין שני קצוות הנשמה האלו, התלבטתי והתחבטתי והאמת - עדיין מדבר עם עצמי.

הכאב העמוק של הרן, עימו אני מזדהה לגמרי, הוא בדיוק המחיר שאני כאם לא בטוחה שהייתי רוצה שבני ישלם בשם אף אידאל. מוצאת את עצמי כל הזמן מתבלבלת ומבלבלת בין המסרים של ערבות הדדית מחד וקדושת החיים מנגד כשבאמצע האדישות והזילות תופסים מקום נכבד.

אכן דילמה קשה. קדושת החיים עליונה (לכן לא תשמעי אותי אומר בשום פנים ואופן "טוב למות בעד ארצנו").
הדרך צריכה להיות "חייבים לחיות בעד ארצנו". זה אומר לעשות, זה אומר לקחת אחריות, זה אומר לחנך, זה אומר להשרות אופטימיות, זה אומר להעביר ביקורת בונה ולא מקטרת.
עדיין, כקולקטיב, כחברה, לא הכל שחור ולבן. לא כל מהלך זורם מיד לכיוון שאנו רוצים. מדידת הצלחה ומגמה היא בפרספקטיבה של עשרות שנים. אנחנו צריכים להכיל בדרך את הכל.
כשאני מפעיל לחץ על בני להתגייס, תמיד מלווה אותי פחד עצום שהוא לא יגמור את השירות בשלום והכל בגללי.
אבל מצד שני, ברור לי לחלוטין, שלא לשרת, לא להיות חלק מגרעין החברה - יוביל אותנו כמדינה לריסוק וכמו שהדגשתי בתגובתי להרן - לא בגלל אבדן הביטחון, אלא בגלל אבדן החברה.
ללא ספק אנו נושאים מחיר כבד של הקמה וחלוציות. ייקח עוד הרבה זמן עד שנהפוך לשווייצריה.
מי שבאמת חרד, במקום למנוע את השירות של בנו ובתו, שיחנך אותם ללקיחות אחריות, לאחריות ציבורית, למשמעות הקהילה והחברה.
אם נתעצם כחברה, נגיע הרבה יותר מהר למצב בו לא נצטרך נשק קטלני כדי להלחם.

לכן, הכי חשוב שאשמיע קולי. בשיחות פנים אל פנים ומדייה מחייבת כל כך כמו זו, כאן באתר שלנו. זו בדיוק לקיחת האחריות שהצבעתי עליה בתגובתי. מצד אחד להכיל, ומצד שני לשדר בעקביות אמונה ואופטימיות וכמובן הכי חשוב - לנהוג בהתאם.

כמי שמכירה אותך, אני מרגישה צורך להגן על ה"אופטימיות" שלך שלא תתפרש חלילה כהתנשאות או נאיביות.אתה אחרון המסונוורים. עם זאת, בכל פעם שאתה יוצא לשרת בתפקידך הצבאי (וזה קורה מספר פעמים בחודש..) בו אתה נמצא בסכנת חיים מתמדת, אני מתפללת שהאופטימיות הזו שלך היא ששומרת עלייך.

ללא ספק, אבל לא מדובר באופטימיות עיוורת. מדובר באופטימיות שמבוססת על אמונה מוצקה בחברה ועשייה בלתי פוסקת, בוודאי בחינוך בביתי שלי וגם מחוצה לו.

אני קורא את תסכולו של פצוע מלחמה שכותב מברלין, שם מצא במה וקהל לכשרונו.

כדי להבין על מה אני מדבר, אני ממליץ לקרוא את הדברים של הרן יפה בקישור למאמר המקורי באתר ידיעות אחרונות.
לקריאת הדברים המלאים של הרן, כאן באתר שטעים, אפשר ללחוץ כאן.

אני יכול להזדהות עם תסכולו של הרן מההזנחה, מאי-המוכנות, מהרמה המבישה של הטיפול בפרט. אוסף של מחדלים.

אני בוודאי כואב את הכאב של הרן ונזהר לא לשפוט. הרן הקריב כאן מגופו ודמו ומתמודד עם ההשלכות תקופה ארוכה אחרי, אולי לכל החיים.

אבל, אני נחרד מול המסקנות והסיכום של הרן.

אני נחרד, כי מעבר לכאב האישי שזועק מכל שורה, מילותיו מתיישבות לי על חור בנשמה, שהולך ומתרחב בשנים האחרונות, כאשר אני מדבר עם דור צעיר וגם זה שמעליו, כאשר אני שומע את המסרים שמגיעים מגופים רשמיים ואולי גרוע מזה, מסרים שלא מגיעים בכלל.

גדלים כאן דורות חדשים ששוכחים או בכלל לא יודעים למה אנחנו כאן, מה מחזיק אותנו, מה מאפשר לנו לצמוח כל כך מהר (או שבכלל לא רואים את הצמיחה).

אני כותב לך, הרן, אבל פונה לכולנו.

הרן, מצוקות והתמודדות היום יום, מקשות עלינו לראות את התמונה כולה. האינטרסים האישיים שלנו (כן, שלנו. לא רק שלך) מטשטשים את משמעות היותנו חלק מחברה. וכולנו, כן כולנו, נגררים יותר מידי פעמים לבקר ושוכחים לשבח.

התוצאה המצטברת היא, שאנו שוכחים למה ועל מה אנו נלחמים ועל מה.

הרן, לוחם יקר. אני רוצה לבדוק יחד אתך, על מה אנו נלחמים ולא.

שלושים שנה אני טס. ביום, בליל, בערפל. בימי חול ובימי חג. בכל השנים האלו, אני חלק ממערך לוחם, מבצעי, ששום דבר לא ניתן לו על מגש של כסף. בדרך איבדתי חברים קרובים. אבל זה לבד לא מה שמחבר אותנו. אולי רק נותן לי טיפה יותר לגיטימציה לעמוד לידך ולנסות לחדור את הכאב.

בעצם, אין לי כוונה לדבר בכלל על צבא וביטחון.

אני רוצה לקחת אותך איתי לטיסה וירטואלית. אתה יודע, מלמעלה אפשר לראות דברים שלא רואים מכאן וכל מיני רעשים שמפריעים כאן, נעלמים כשמתרחקים טיפה.

שם למעלה, נוכל להתבונן במה באמת בנינו עם השנים, למרות המחדלים. ואולי שם למעלה, נוכל להיזכר שוב למה בכלל בנינו ואולי גם להבחין בכח המשיכה שהחזיק אותנו יחד גם כשמתנו, נפצענו או סתם התעצבנו.

הרן, נסה לצאת רגע מנקודת המבט שנובעת מהכאב והתסכול, על העיוותים הפוליטיים וההשלכות שלהם על האזרח, עליך. מאז שהומצא המושג פוליטיקה, מאז שהיה צורך בהנהגה, מאז שהייתה התלבטות בין דמוקרטיה לשיטות ממשל אחרות, היו מחדלים, עיוותים וטענות.

אבל תראה, מלמעלה, איפה אנו חיים. הנה, תראה את ההוא שנוסע עכשיו להפגין בתל אביב ולהרים את קול המחאה החברתית, מגיע על תשתית כבישים מפוארת.

בדרך הוא עוצר ליד מרכז קניות עצום, ממוזג, בו שוכנות רשתות מסחריות נחשבות ופעילויות בילוי לרוב.

הוא התיישב לקפה טוב, בסבירות מאד גבוהה, יושבים לידו כמה סטודנטים צעירים שהשאפתנים שביניהם, כנראה ישתלבו בפרויקט פיתוח מרתק שישפיע על שאר העולם, אולי אפילו ביוזמתם.

תכף, כשיפסע ברחוב בדרך לככר ההפגנות, הוא אולי לא ידע, אבל מולו תלך קבוצה של אמנים שבדיוק עובדים על מופע יצירתי שנוגע בנשמה. אולי המופע הוא בכלל ביקורת נוקבת על אותו ממשל ומחדליו שהזכרנו.

וכשהוא יגיע לככר, מהרמקולים העצומים יישמע קולו של זמר שהתרגלנו כבר לשמוע בערוצי הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט הרבים (באיכות מעולה דרך אגב). ואחרי זה עוד זמר וזמרת ומסתבר לנו פתאום, שיש כאן תרבות מפותחת מאד, מגוונת מאד, שמשתלבת במערכת חינוך מסודרת וקפדנית שבאופן עקבי מחנכת ליזמות (שלא יהיה לך ספק - יש לי ביקורת קשה מאד כאשר אני יורד לפרטים ואני חושב שממצים אחוז פצפון מהפוטנציאל שלנו). מערכת לא מושלמת אבל בשורה התחתונה - עובדת ובכל מקרה, לא נחה על שמריה.

הרן, אתה באמת חושב שכל זה מובן מאליו? אפרופו תרבות וטכנולוגיה ותשתיות - אתה באמת חושב שהיום צפיתי בהופעה שלך באינטרנט בתנאים שהורי לא יכלו אפילו לחלום עליהם, סתם כי איזה טכנאי מוכשר שלא אכפת לו מכלום חיבר אותי לרשת מסתורית?

אני מסתכל על שנות קיומה של מדינת ישראל, קורא את היסטורית הביקורת הפוליטית לאורך השנים מצד אחד ומתבונן בעשייה מצד שני ומבין, שבסופו של דבר אנו כן עושים, אנו כן בונים, למרות ואולי בזכות הביקורת שאצלנו, להבדיל מהרבה מקומות אחרים – לגיטימית.

הרן – אני מסתובב בעולם במספיק מקומות ומשך מספיק זמן כדי להבין שזה לא מובן מאליו.

על זה אתה ואני נלחמים הרן, כמו שמאות אלפים אחרים נלחמו לפנינו. בעיתות מלחמה ובעיתות שלום. כל מה שראינו עד עכשיו, שם מלמעלה, לא קורה סתם כך בשבעים שנים בערך. זה קורה כי אכפת לנו עד כדי הקזת דם.

עכשיו, בוא נגביה קצת, כדי שנוכל לראות במבט רחב והיסטורי, איך בכלל אנחנו כאן. איך כל מה שראינו הרגע בכלל מתאפשר?
לדבק שמחבר אותנו אני חרד מכל ואת זה, הרן, אני חושש שאיבדת יחד עם רבים אחרים.

הרן, אנחנו נלחמים על הגרעין החברתי שלנו!!!

כח המשיכה ששומר אותנו מאוחדים גם כאשר אנחנו כל כך מתנגדים.

אתה לא נלחם בשביל ראש הממשלה או שר עם/בלי תיק.

אתה נלחם כדי שהילדים שלי יראו שאתה נלחם, כדי שיראו שהכלל חשוב באותה מידה כמו הפרט.

אתה נלחם כדי שגם אחרים יילחמו.

הרן, אתה נלחם כדי לשמר את הערך הנפלא של העם היהודי, הערך היחיד שאולי מבדיל אותנו מכל העמים – הערבות ההדדית.

נכון, לצערי הערך הזה מטשטש עם השנים. אני רואה בכך סכנה קיומית.

עצם המכתב שלך, מעבר לכאב האישי, מבליט באופן מתסכל מאד את זילות ערך הערבות.

יותר מהעיוותים והמחדלים שהזכרת, כאן תרומת הממשלה מרתיחה אותי (למשל, איך אפשר היה לעמיד את גורלו של גלעד שליט מול "מחיר" בטחון, כאשר אנו בעצם משדרים שאין ערבות? ואם אין ערבות, למה שמישהו יילחם?).
לצערי, גורמים אינטרסנטיים הופכים לאט לאט את הערך המופלא הזה, לקלישאה שחוקה שלא קשורה כלל למהות

אבל ממשלות קמות ונופלות, מתחלפות ומתערבבות. מי שנשאר בסופו של דבר – זה אנחנו. העם. אתה הרן ואני. בסופו של דבר, אתה ואני בונים את הכבישים ומרכזי הקניות והתאטראות. אתה ואני במוטיבציה שלנו, בביקוש, בביקורת, באכפתיות, בשימוש, בחינוך שלנו – ובמלחמה וההקרבה שלנו.

הרן, אני בעד שתופיע בברלין מול קהל שאוהב אותך. אתה לא חייב את צוותא.

רק תזכור מאיפה באת, לאן אתה שייך, מאיפה ינקת את הערכים שמשפיעים על היצירה שלך ובעיקר – תבין שתקומה היא תוצר של "ביחד".
ה"ביחד" הזה, מגלם אחריות אישית. יש מקום לצפות ש"הממשלה" תעשה, אבל חייבים להבין שבסופו של דבר, כלום לא יקרה אם "אנחנו" לא נעשה. לא משנה אם נפצענו, כעסנו, נפגענו, הושפלנו או סתם נזנחנו.

כל מסר קטן שאנו מעבירים לילדינו, לשכנינו, חברנו בארץ ובעולם - משפיע. אם אנחנו מבינים את אחריותנו, אז הוא משפיע בכיוון חיובי.

כל פעולה חינוכית - טיול, תגובה בונה, התנדבות בקהילה ועד שירות ציבורי, כיישום של לקיחת אחריות - משפיע לטווח ארוך.

כל כך קל לאבד את ה"ביחד". לכן, אני משתמש בפועל הכי בעייתי כאן, אבל זה שמתחבר לכאב שלך - צריך להילחם.
לאו דווקא על גבולות. צריך להילחם על ערך הערבות, שמתקיים כאשר לוקחים אחריות, גם כשאין שום סיכוי. לכאורה.

הרן, אתה מכיר היטב את התחושה בשטח, בה מה שמחזיקה אותך בתוך התופת, זו דווקא הדאגה לחבר הלוחם שלידך, בין אם אתה סומך על הפיקוד ובין אם לא.

את זה צריך לשמר גם בבית.

תודה שנלחמת. בשבילי.

שוֹק הדגים
גם בגן עדן יש מלכודות

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
רביעי, 18 יולי 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד