גם בגן עדן יש מלכודות

גם בגן עדן יש מלכודות
לא כל תפוח הוא הזמנה לבוסתן עיבוד: עמנואל רוזנצוייג

יש קסם בגן העדן החברתי שמכונה "רשת חברתית" ואני אתייחס כאן לפייסבוק, רק בגלל שאני "משתמש חברתי" בו. זהו עולם מופלא של קשרים מידיים, חשיפה והתעמתות. שום דבר לא ממש מחייב, אבל בלי להרגיש, בהקשת אצבעות קלה, אפשר לשנות חייו של אדם וקבוצה.

נוגעים אבל בעצם לא. ולפעמים חושבים שממש לא נוגעים, אבל בעצם כן.

גם בגן עדן, בסופו של דבר, יש מלכודות. כמו במשחק מחשב, ישנם בורות שבשבריר שנייה מובילים אותך דווקא לגיהנום.. איך מנווטים? איך משגיחים?

מדברים על זה...

אותי לימדו שכשמישהו פורק, אסור להפריע, צריך רק להקשיב. זה לא אומר שאין לי מה להגיד...

תרגישי חופשי.

אני חושבת שהכל מתחיל ונגמר בהגדרת גבולות. בקלות אפשר ללכת לאיבוד בתוך קורי הרשת החברתית וליפול אל תוך המלכודות, ממש כמו בחיים האמיתיים. אני מאמינה גדולה בחופש, אבל עם גבולות מאוד ברורים, עד כמה שזה נשמע הגיוני. את הגבולות האלו כל אחד צריך למצוא בתוך עצמו.

ברור, אבל זה לא מבטל את עצם קיומן של המלכודות. כל המטרה שלי בפוסט הזה היא להצביע על העיוות האשלייתי הקיים היום ברשתות חברתיות בכלל, ובפייסבוק בפרט. המסר הכפול המשדר, מצד אחד: שקיפות מלאה, שיתוף והרמוניה חברתית, ומצד שני - זהו עולם דמיוני וככזה הוא מאפשר לך להיסחף בתוכו.

אבל הוא גם מאוד מעצים ועבור אנשים רבים מהווה פתרון לבדידות גדולה.

על זה אני בדיוק מדבר. על הכח הרב שיש היום לרשת חברתית. היכולת להתרומם או להתרסק בקליק אחד.

צריך להיכנס לזה בעיניים מפוכחות. ההיסטוריה כבר הוכיחה שמה שמתחיל כנטייה חברתית עלול להפוך די במהירות לסטייה חברתית.

נכון. רק חשוב להבין, שאני לא נגד הרשתות. נהפוך הוא.אני כן רוצה להצביע על פוטנציאל "מפריע", ובאותה נשימה להזכיר את מה שאמא שלי תמיד אומרת: "צריך להפוך מפריע למפרה". גם אם אני לא מעמיק כרגע יותר מידי במשמעות האופרטיבית.

יש משהו מאוד מעצים בעובדה שמישהו רוצה להיות חבר שלי. קשה לסרב סתם כך לבקשת חברות או לבחור להתעלם ממנה (עד שלא מרגישים פגיעה אישית). אבל האם אינטרס מבקש החברות תמיד נקי? האם אין כאן בכלל עיוות של המושג "חבר"? הרי חברות אמיתית מבוססת על אינטרסים משותפים, על אמון שנבנה, על חוויות משותפות. לא על נגישות.

איזה יופי שמקשיבים לי (בעצם קוראים). איפה עוד יכולתי לבטא כל כך בקלות את מה שעל ליבי ומוחי הקודח., "על מה אתה חושב?" שואל אותך הקיר שלך. האם באמת כל דבר הזוי שיוצא ממני ראוי לעלות על הכתב? האם נכון להיזכר בכל דבר גם בעוד זמן מה, כאשר מישהו ישלוף את זה ממעמקי הפייסבוק (כולל את מה שהאמנתי שמחקתי!!)?

ובאותו הקשר, האם אני יכול בכלל לשלוט במי שומע מה? האם הכל צריך להיות שקוף לכולם? האם ילדינו יכולים להתמודד עם תגובות חבריהם על אמירה תמימה כזו או אחרת. האם אנחנו, המבוגרים, יכולים? תאורטית כן, אבל מעשית - הכל פרוץ.

למרות כל האמור, עם קצת מודעות וזהירות, אפשר לנצל היטב את יתרונות הזמינות והרשתיות למטרות רבות.

אך המלכודת האמיתית היא בהודעות הפרטיות! כאשר כל הדברים "הנפלאים" שהזכרתי קודם משמשים כרקע לגיטימי, נוצרת הזדמנות לאין סוף ערוצי תקשורת אינטימית. וזו - עוקפת מהר מאד ערכים, שיקול דעת, נאמנות, פרופורציות. גם ברמה האישית, זוגית, קהילתית ולאומית. תקשורת זו בסופו של דבר, מטשטשת עד כדי מחיקה, את החברות האמיתית. זו שלא נקבעה בלחיצת עכבר.

אני בעד הרשת החברתית. פייסבוק או אחרת. אבל צריך למצוא דרך בה הפרופורציות החברתיות נשמרות. דרך בה לא הולכים לאיבוד בגלל יצרים מידיים, מאבקי כח או לחילופין אפיסת כוחות. צריך למצוא דרך בה אנו יכולים לשמור על עצמנו, על ילדנו, על חברינו.

 

סאבטקסט: יש כזה, אבל אני שומר אותו לעצמי. אז אם לא ממש הבנתם מה עקץ אותי, לא נורא. העיקר שפרקתי.

על מה אנו נלחמים?

פוסטים קשורים

 

תגובות

אורח - מרינה בתאריך שישי, 20 אפריל 2012 14:21

כתבה מדוייקת לחלוטין.

כתבה מדוייקת לחלוטין.
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
שני, 22 אוקטובר 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד