אמריקן Touch

אמריקן Touch

בועה של צביעות וניכור איור: ארנון קרמר
בפרספקטיבה של אורח, מבעד לחלונות מלון בלוס אנג'לס וניו יורק, נחשף בפני ארנון הצד הפלסטי, מנוכר ואולי אף צבוע של החברה האמריקאית.
חברה המטפחת את העבדות המודרנית, סוגדת לעגל הזהב ומתמכרת לאסקפיזם החברתי שהטכנולוגיה מאפשרת או אפילו יוצרת.

געגועים לטאצ' אחר...

מדברים על זה...

הוא הותיר עצובה, ארנון. הוא אמנם בוחר לבעוט בכדור האמריקאי, אבל זה קורה כאן ועכשיו, גם בישראל "התמימה".
ברור לך שיש כאן הספד כואב על מה שקורה לנו כחברה אנושית?

את חושבת שהפכנו לקהי חושים? לעבדים של הי דפינישן, אזיקונים וחללים וירטואליים?

אני חושבת שהבדידות החברתית הולכת וגדלה למרות ואולי בגלל ה"כפר הגלובאלי", הרשתות החברתיות ושאר ההמצאות הטכנולוגיות שכאילו נועדו לקרב בין בני האדם.
"האזיקון" הוא דימוי חד ופוצע. אנחנו מאבדים את הטאצ'.

אני פחות מוטרד. אני חושב שאכן אנחנו מאבדים את הפרופורציות, אבל רק בפרספקטיבת זמן צרה.
אני משוכנע שמהר מאד נתגעגע כל כך למגע והתקשורת האישית ובמקביל נבין יותר את השינוי הטכנולוגי המטורף של הזמנים האלו.
זה יוביל למשהו הרבה יותר טוב ושלם.
אפשר להקביל את זה למה שקורה עם התזונה שלנו תוך כדי ההתפתחות התעשייתית.
בהתחלה היתה נהירה עצומה למזון מוכן, תעשייתי, לא בריא בעליל ועם הזמן, אנו מוצאים את עצמנו מחפשים ומפתחים מזון טרי, מאוזן ובריא.

מה שאתה מנסה להגיד לי הוא שמה שקורה לנו הוא תהליך אבלוציוני מתבקש, אבל הדימוי שלך מחדד את מה שאני טוענת: בסוף חוזרים לשורשים. עוזבים את הקר והמנוכר וחוזרים למוכר והטוב ואולי זה מה שיקרה גם לנו כחברים בקומונה האנושית.
תרצה להודות בכך או לא, אבל על בסיס זה הוקם האתר שלנו "שטעים". נבהלנו מהניכור וחיפשנו שוב לחזור לטאצ' האישי.
רק שאנחנו לא מעזים ממש לנטוש לגמרי את העולם וירטואלי.

לא חזרנו עם התזונה למקורות. אנו היום עם ידע וטכנולוגיה שמאפשרת לנו אוכל משובח ובריא שלא היה זמין אצל "המקוריים".
כך גם יקרה עם התקשורת ואני כמובן שמח בבחירת הנימוק שלך עם "שטעים".
התהליך התקשורתי שאנו עוברים הוא בעצם מיקרו תהליך שלהערכתי תעבור האנושות תוך כמה שנים.

אני לא רוצה לחכות. רוצה תקשורת ומגע עכשיו. לא דרך המסך.

כנראה שהיא עמדה מספר דקות בדלת הפתוחה למחצה וצעקה במבטא מקסיקני כבד: "רום סרוויס" ! "רום סרוויס" ! מנסה להתגבר על נחירותיי. כשהצלחתי להגיב ונבחתי לעברה "איי סליפ", היא נסוגה מופתעת, ממלמלת, "אוקיי, אוקיי סר". נכון ששכחתי לתלות על הידית את השלט המגונן והשעה הייתה אחת בצהריים, אבל בשעון הארץ המקדים את אל איי בעשר שעות, היונים כבר מזמן ישנות...

השינה הלכה לה ממני והמפרץ הכחול שהסתתר אחרי הווילון שהסטתי קרא לי לצאת ממרייוט מרינה דל ריי לאוויר החופשי.

מצויד בתבניות של תום מתוצרת הארץ, התנהלתי צפונה לכיוון חוף ונציה הידוע.

ואז הבנתי,

שאפילו חמש עשרה שעות החושך,

שאפשרו לירח המלא להמיס את הכהות

בדרך לכרך המלאכים,

לא הספיקו לטשטש את תחושת הבחילה

מהצביעות ההוליוודית,

שזועקת בגבול שבין

אחוזות העשירים וגלי הפסיפיק.

הם גרים במוניקה הקדושה

והתקשטו בחוף ונציה

ומייצגים את מהלך הסיליקון

שבין השבב לשד השובב.

הם פוסעים בקבקבים משעורי יוגה

לפורש עם גג נפתח

והניידת קצת מאטה,

חולפת בענן הריח המתקתק

כי גם לחסידי הפאנק המקועקעים,

תלויים אזיקים, שרשראות

וסמרטוטי המייק פיס שחזרו.

וממול...

חסרי הבית השרועים על מדשאות

שדרת הריקריאיישן המטופחים,

מייחלים לפירורי דולרים

ומביטים רעבים בכיסי התיירים

שבאו מרחוק לצלם את

גן החיות של שולי האנושות.

מחר אשוב לי לאיום האיראני

ולשנאת האחים והשכנים

ואשמח,

כי הפטוניות שבאדניות שלי ודאי גדלו.

 

חלף שבוע ושוב הסתכסכתי עם חובשי הסומבררו המזרחיים.
אולי חלום האשליות האמריקאי מתקשה להכיל את חלומות התום הצבריים שלי.

שוב קולות המנקה המקסיקנית ששאגה "רום סרוויס !!!", אלא שהפעם התערבב בהם חברה השחור ששאג "מיני בר, מיני בר!!!". הם גרמו לי לפקוח עין ולהבין שנקלעתי לעיצומו של החלום האמריקאי בקומה ה - 38 של מלון מילניום.
כמעט ששוב הגבתי בשאגה כעוסה משלי על ההשכמה האכזרית בשבת בבוקר, אלא שאז חדרו מבעד לזגוגית הכפולה יבבות הכבאיות מלוות בסירנות משטרתיות שכה אופייניות לכרך והפנמתי שכנראה אני כאן... ועלי לקום.
כשהסטתי את הווילון לבחון מה המזג הצפוי היום, התגנבו לאוזני צלילי החליל המופלא שניגן מפינת הרחוב בתהום שמתחתי ונזכרתי בקוסקו ומצ'ופיצ'ו. תהיתי כיצד קולות האינדיאנים הקדומים הצליחו להתגבר על הפרשי הגובה במעלה גורדי השחקים. צלילים של אז, שיכולים גם לטכנולוגיה העוצמתית הזו.

במבט מלמעלה, התמונה של כיכר הזמנים השוקקת החלה להתבהר.

בלב התפוח הגדול ממוקמת בעצם הבאר התנ"כית העתיקה וכמו אז, היא מהווה אבן שואבת לעולי הרגל המקדשים את צו האופנה שמוביל את העולם.
אלפים גודשים את המקום ופעורי פה נושאים מבטים למעלה לעבר לוחות הלדים שפולטים תמונות ענק בהי דפינישן.

בחזית החלום האמריקאי העכשווי, בתוך המסכים הבוהקים, ניצבים גיבורי עגל הזהב בממדי ענק ובמבטי הסלב סופר סטאר מאיצי הרייטינג, בוהים במבט קפוא ובחיוך מבוים על ההומלסים חסרי השיניים שדוחפים עגלות סופר המכילות את כל חייהם, עד לפינת הרחוב הקרובה.

בסמוך סובב ההמון, עדר שבויי התפוח הנגוס, בוהים בכף ידם באזיקון האלקטרוני החדש, מחליקים בוהנים על מסכים מתחלפים ולכאורה בזמן אמיתי וללא הרף, שומרים על מגע עם חבריהם לספר הפנים שלא שם.

משוטט בעידן שבו המגע נשאר במסך והאצבע מניעה ברפרוף שכבות של אירועים מתגלגלים ממסך המציאות החוצה, אל החלל הווירטואלי.

זוגות זוגות יושבים בדייט במסעדה, בוהים כל אחד בנפרד במסך שמאיר מעט את פניהם, מתקשרים עם ישויות שלא שם ואח"כ באוטובוס, הראש מוטה למטה, לעבר האזיקון האישי כשבחוץ יכולות להתרחש דרמות, או שברכב, הוא נוהג והיא בווטסאפ עם מי יודע מי...

ככה זה בכרך, בבוקר כולם נשאבים למגדלי הטרמיטים ואחה"צ מתחוללת הפליטה של הנמלים החרוצות למחילות שתיקחנה אותם הביתה לעוד ערב של ארוחת בריאות לפי המלצת ערוץ הספורט.

הטעמים של גאורגיה
שוק נתניה - או לה לה...

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
רביעי, 21 נובמבר 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד