מה נשתנה?

מה נשתנה?

 

שאני אשתנה? 

"את חושבת שאנשים משתנים באמת?" נשאלתי השבוע.

שאלת מיליון הדולר כמובן ומי יכול לכתוב על זה פוסט ועוד בקיץ הכי חם שהיה כאן בשנים האחרונות.

מדברים על זה...

אז מה אתה מבין מרונית, אנשים יכולים להשתנות או לא? מאוד מעניין אותי מה אתה חושב...

יכולים. לכאורה.
האמת, שעד היום חשבתי שכמעט ולא ניתן להשתנות, להשתנות באמת.
אבל ההצבעה של רונית על המנעד, באה לי כהארה. מנעד אפשר לפתח, אבל רק קצת. אם אתה חורג מהמנעד בכח, נשמע זיוף. אם אתה מסתדר בתוך המנעד (בוחר בחירות מתאימות) - נשמעת מנגינה.

אתה מתכוון שהשינוי הוא בעיני המתבונן (או השומע, לצורך המשך האנלוגיה)?

אנחנו בעיקר שבויים של ציפיות. כאלו שהוגדרו, או כאלו שאנו מדמיינים. משם השיפוטים, משם אנו מודדים את "השינוי".
אבל מה אנחנו בכלל רוצים לשנות? למה? כי מצפים מאתנו או כי אנחנו ב"אמת" עם עצמנו ולא מקבלים אותה?

אתה יכול לתת דוגמה?

לאחד מבניי אמרתי שכשהוא יתחיל להגדיר יעדים ולנתח את הקשיים ואז יתגבר על החשקים המידיים שדופקים לו את השאיפות. בעצם הצבתי לו ציפייה לשינוי. אבל הוא בכלל במלחמה פנימית של הגדרה עצמית מול להסתדר עם הציפיות ממנו. נשמעים זיופים מכל הכיוונים.
אני שואל את עצמי אם הוא באמת צריך להשתנות, או שהוא קודם כל צריך להכיר את עצמו, את המנעד הטבעי שלו ואז רק לפתח אותו טיפה ובעיקר, לחיות בתוך התחום הנכון לו.

רגע, אני מנסה לעשות סדר במחשבות ובהגיון. אתה בעצם אומר ששינוי הוא לא בהכרח היכולת להפוך למישהו אחר, אלא קודם כל היכולת לפתח, להתפתח ולהשתנות במסגרת האישיות הקיימת. היכרות עם המנעד, כפי שקוראת לו רונית. אני מתחברת מאוד למשפט אחד שהיא כתבה: "נדמה שההכרה במגבלות באופן היותר כואב, היא שאפשרה את המרחב שקודם חסם". סבל הוא עדיין טריגר בלתי ניתן להחלפה.

בדיוק. במילים פשוטות אומר שאם אדם מזהה ומכיר במנעד שלו, אז בעיניים השיפוטיות של הסביבה, הוא בעצם משתנה. ולשאלתך הראשונה - אדם לא משתנה בעצם. הוא רק יכול להשתלב בהרמוניה.
כנגד זה אני יכול להגיד, שאם אדם לא עובר את תהליך ההכרה העצמית (מה שלצערי מאפיין את רובינו), דווקא מה שהוא והסביבה היו רוצים שישתנה, מתחזק ונעשה קיצוני יותר. אני רואה את זה על המבוגרים סביבי ועל עצמי כמתבגר.

אז מה שאתה אומר הוא שאנשים לא הופכים את עורם ומבצעים "קפיצת קוונטים" אלא משתנים בתוך העור שלהם. מעניין..עם זאת עדיין משאיר את השאלה הגדולה - פתוחה.
מנעד - nice to meet you....


את הפוסט הזה אני כותבת על לפטופ בשם ASUS שרכשתי לפני כשנתיים. הוא שימח אותי מאד ודי מהר התיידדנו.
הוא רחוק מלהיות אביזר מרגש ולכן כבר יש לי הרהורי בגידה ואני מוצאת את עצמי מפנזטת לפעמים על טאבלט דקיק וסקסי שיחליף אותו.
קרוב לודאי שזו נראית משאלה הגיונית ולגיטימית באבולוציית המסכים המהירה שאנחנו עוברים.
יחד עם זאת, עבור מי שעונה לשאלה איזה אוטו יש לך: "אפור קטן עם 4 גלגלים", זה בהחלט מעניין שיש לה עניין מתרגש בגלקסי S2 שלה, ושהיא קצת מתבאסת שה – S3 לא שלה...

יכולה להבטיח לכם, מעולם לא העליתי בדעתי שזה יעניין אותי. אני, שנכנסתי לקטטוניה בכל פעם שהגיע הזמן (לדעתו של זוגי כמובן), להחליף סלולרי, כותבת את השורות שלעיל?

לפני כמה שנים הוחלט ברוב קולות שהגיע הזמן שיהיה לי אתר.
בלי להבין לְמה אני נכנסת, מצאתי את עצמי נשאבת למסע אל נבכי העולם המוזר הזה, כשרוב הזמן אני מביטה בעצמי מבחוץ ולא מבינה באמת איך נכנסתי לתוך ממלכת הטכנולוגיה (זה נורא פשוט, זה משחק ילדים, תלמדי את זה) בעיניים פקוחות.
אבל מילא הטכנולוגיה, השפה הזו של עולם האינטרנט, שלא לדבר על שיווק - לא, זה ממש לא דומה למחוזות שהייתי בהם קודם לכן.
ואז, אולי כי נבהלתי, אולי כי הייתה "לידה קשה", לא יכולתי אפילו להיכנס לאתר הזה שלי והתעלמתי מקיומו כמעט 3 שנים!
"זה לא בשבילי, אין לי את זה, אני גרועה, זה פשוט לא אני" הסברתי לעצמי, לזוגי, למשפחתי לחבריי לפסיכולוג ולספר שלי חיים.

וראו זה פלא?
בפסח האחרון התיישבתי עם עצמי והתחלתי להגדיר מחדש מה אני רוצה מהאתר הזה.
בתוך חודש, חודש!!! הצלחתי להפוך אותו לאתר שלי, לאתר שאני מחוברת אליו, שמבטא את מי שאני היום במובן המקצועי, אתר שמבחינתי מהווה כרטיס ביקור שאני גאה בו.
את החלק הטכנולוגי הפקדתי הפעם בידיו של הגאון הפרטי שלי (זוגי) ואני שקעתי בהנאה בכתיבה, בבחירת דימויים, עריכה ובעיקר במחיקת המון חמרים לא רלוונטיים!
התשתית של האתר נשארה כשהייתה, הצבעים, הפונטים, הטכנולוגיה שלו הרי לא השתנתה, אלו היו היסודות ואיתם עבדנו, זוגי ואני, וברקע התומכים והיועצים שלנו שהתגייסו למבצע החדש מבלי להסס.

שלא תהיינה טעויות – כישורַי הטכנולוגים נשארו בסיסיים עד לא קיימים גם היום.
תשאלו את עמנואל כמה פעמים היה צריך להסביר לי איך עושים login ב"שטעים" כדי שלא אצטרך כל פעם למלא את השדה שם מחדש.
תשאלו את אפרת שהשתגעה איך אני כותבת תגובות לפייס בוק ולא לאתר – מי מבדיל בכלל?
תשאלו את הילדים שלי מה קורה כשמישהו שוב לוחץ על כמה כפתורים במערכת המסובכת הזו ליד הטלוויזיה שיש בה את כל הקבצים של כל המכשירים בבית הזה כולל אינספור סרטים ואני בסך הכל רוצה לראות, רגע - טוב, האמת שפשוט אין מה לראות אז ויתרתי ופשוט אין לי מושג איך משתמשים בכל השלטים האלו.

אז לא, כישורים טכניים לא פיתחתי ולא נשתנה הרבה באהבתי בתחום הזה.

מה כן השתנה?
המנעד.
המנעד שלי השתנה דווקא כשהתנגשתי חזיתית עם כמה מהמגבלות שלי, עם חלומות שניסיתי להגשים, פנטזיות שהעזתי לממש, משאלות שהלכתי בעקבותיהן.
וכמו עם האתר המחודש גם כאן התחלתי להגדיר מחדש מה אני רוצה מעצמי. עצרתי ובדקתי שוב את החלומות, הפנטזיות המשאלות.
הורדתי קבצים שלא הרגשתי מחוברת אליהם גם אם נראו נוצצים ומבטיחים, שיניתי קצת את התפריט (תרתי משמע!), ניסחתי את סך חלקיי כשאני מגלה את המנעד המתאים והאפשרי לי בין האישי למקצועי.

וכמה מוזר, דווקא ההכרה הזו במנעד הקיים מאפשרת לי למצוא את הקול שלי גם במחוזות שפעם היו לי בלתי אפשריים, בין השאר במרחב הטכנולוגי. לא כמאסטרית טכנולוגיה השולטת במדיום, אלא פשוט כי זה מאפשר לי להשמיע את קולי ולשמוע את הקולות מסביב.
נדמה שההכרה במגבלות באופן היותר כואב, היא שאפשרה את המרחב שקודם חסם.

אפילוג:
כמה חדשים אחרי שסיימנו את חידוש האתר אני שקועה בהובלה, בנייה, עיצוב וניהול האתר החדש של העמותה הישראלית להנחיה וטיפול קבוצתי וכן, זה כולל ללמוד מערכת חדשה, wordpress וזה כולל הרבה מאד עיסוק בשיווק, קידום אתרים, ממשקים לרשתות חברתיות, שלא לדבר על האחריות על התוכן שבשבילו בכלל נכנסתי להרפתקה הזו.

מה אנחנו מלייקים לעזאזל
הקיץ של הדס

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
שני, 18 יוני 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד