יאללה עוף כבר גוזל

יאללה עוף כבר גוזל

ארזת לבד? 
הילדים לא ממהרים לעזוב את הבית?
רונית בוחנת באומץ את האמביוולנטיות שבלהגיד להם כן (כן לדלק, כן לחברה שגרה בבית..), או שפשוט לשיר להם בקול רם את "עוף גוזל " ולקוות שמישהו יבין את הרמז...

מדברים על זה...

אני משתדל לא להתבלבל עם "מה שהיה כאשר אנחנו היינו צעירים" ולהסתכל בעין אובייקטיבית. האמת - לא מצליח לי.
אנחנו, כמו רוב חברינו, עזבנו את הבית עם סיום הצבא (שירות חובה). אני לגמרי מתחבר כאן לטיעון השלישי של רונית שאומר במילים פשוטות: צריך לקפוץ למים כדי ללמוד לשחות.

אצלי המציאות הכתיבה את היציאה המהירה מהבית (וזה בלשון עדינה ובלי לפגוע בהוריי), אבל היום ממרומי גילי אני מבינה שהיה כאן רצון משותף של כל הצדדים. אף אחד לא מילא לי דלק או קנה לי ספה וחצי.

את חושבת שדווקא אצל אלו שיכולים להרשות לעצמם, התופעה של ילדים שנשארים בבית גם כמבוגרים, בולטת יותר? או שזה יותר עניין של קשיי התנתקות, משני הצדדים?

אני חושבת שלנו, ההורים, יש חלק לא קטן בעובדה שהילדים לא ממהרים לעזוב. אנחנו דור די "בעייתי" אם אפשר להגדיר את זה ככה.
לא מגדלים את הילדים כמו שההורים שלנו גידלו, מתוך אינסטינקט. אנחנו יותר מודעים, יותר קשובים, הרבה יותר מתלבטים וזה בגלל כמות האינפורמציה הבלתי נדלית והזמינה כל כך של "עשה ואל תעשה" עם ילדייך המצויה כיום.
יש בזה משהו מערער. אם להגדיר את זה במדוייק - אנחנו הורים הרבה יותר "פחדנים", אבל לא במובן הרע של המילה. רוצים לשחרר את הילדים, אבל לא בועטים בהם החוצה, מוודאים שהם מוכנים לכך.

אני מסכים איתך. כל המודעות, התקשורת, הקשרים החברתיים (רשתות), יצרו גם פחדים. אולי גם משיפוט. כל פעולה שלנו מייד מקבלת התייחסות "חברתית". נעשינו "פחדנים" או העדינים שבינינו יגידו "זהירים".

או כמו שרונית בעצם מרמזת / שואלת: האם אנחנו הורים טובים מידי?

נו. שוב אנחנו מגיעים לזה שאנחנו, ההורים לא בסדר... אין לנו סיכוי לצאת מזה בשלום. רונית, הנה לך הפוסט הבא (:

עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד
(בראשית פרק ב)

אז זהו. שלא...

כלומר, האינטרפרטציה שלי ל יַעֲזָב-אִישׁ, כאמא לשני מבוגרים צעירים הנושקים לגיל העשרים משני עבריו, היא שהנ"ל ייקחו את אשר אהבה נפשם ויעזבו לדירת שני חדרים בדרום זה או אחר של עיר זו או אחרת ויתחילו להבין שכדי למלא את המיכל של הדלק ברכב (שלי!), צריך לעבוד יומיים.

לזכותי ייאמר שהפרשנות שלי לא מנותקת מציאות והיא מבוססת על כמה עובדות בלתי מעורערות: הראשונה שבהן זו ההיסטוריה הפרטית שלי, שהרי זה בדיוק מה שזוגי ואני עשינו - בגיל עשרים ומשהו כבר גרנו בדירה נושנה מול המשטרה ברמת גן, במקום בו הוא יכול היה לנסוע באוטובוס לפקולטה להנדסה באוניברסיטה ואני לעבודת יומי בתחנת דלק, בחנות או בכל עבודה אחרת ואז לא הייתה עבודה מועדפת!

כך עשה כל מי שהכרנו, אלו שהיה להם בשר לדבוק בו ואלו שעוד לא ורק חיפשו שותפים לשכירות שתמיד הייתה יקרה מדי.

העובדה השנייה שעומדת לזכותי היא "עמדת הריבון", כלומר המדינה במקרה הזה: מהדקה שצאצא מגיע לגיל 18, ולא חשוב אם הוא באמצע כיתה יב (או יא, אם נשאר כיתה למשל) ועסוק בלימוד למבחני בגרות - המדינה מפסיקה את תשלומי הביטוח הלאומי, קופת חולים כבר לא מבטחת אותו דרך אמא ואבא, למעשה, אם לא יתגייס יצטרך להתחיל לשלם בעצמו ביטוח לאומי. כלומר המדינה בעצמה אומרת שזהו, הילד הפך למבוגר עצמאי עם רישיון להרוג כשהוא ביחידה המתאימה ולבחור את מי שייקח ממנו יותר מיסים.

באופן לא מפתיע הריבון מתעלם לא רק מזה שנער שמלאו לו 18 בינואר ימשיך לחיות בבית הוריו כנראה... הוא גם מתעלם מהזמן הפעוט של שנתיים, שלוש, ארבע שנים של צבא או שירות אזרחי בהם הצאצא ממשיך לצרוך חשמל-דלק-שניצלים ושקשוקה. חדרו לא רק שלא יהפוך לקליניקה שתכניס כסף, אלא שהוא הרי ממשיך לחיות בו והדגש שלו לפסוק יהיה דווקא על וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. ולכן, לא רק שהוא, או אחותו לצורך העניין, ממשיכים לחיות בחדרים הפוטנציאליים שלי לקליניקה, הם גם זקוקים למיטה וחצי ומצעים תואמים כי הבשר, אוי הבשר, צריך שיהיה לו איפה להניח את עצמו.

חזרתי לפרק ב', סיפור הבריאה השני בספר בראשית. חשבתי שאולי אמצא רמזים, אולי אבין משהו... אתם כמובן מוזמנים לקרוא את כל הסיפור אבל אני בעניין הניתוח (תרתי משמע), בכל זאת אחות בכירורגיה הייתי והיום אני ב(פסיכו) אנליזה - אולי בכוחות משותפים נצליח להבין למה התכוון המשורר.

כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.
כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.
כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

קוראת את הפסוקים וחושבת: "או" זה העניין, לאדם חסר משהו, תמיד, זה חלק מאיך שאנחנו בנויים. אנחנו מבקשים למלא את החסר הזה וגם מספרים לעצמנו סיפורים שלמים איך זה קרה, כמו למשל האגדה האורבנית על הניתוח ההוא שבו הוציאו לאדם צלע כדי לייצר לו בת זוג.

אנחנו מנסים למלא את החסר הזה (גם) דרך יחסים עם אנשים. האם לא זאת המשאלה הסמויה שלנו כשאנחנו תרים אחר בן או בת הזוג? האם אנחנו לא חותרים למקום הזה בו היינו בשר אחד ולא התעננו בהיותנו חסרים, לבד, לא מסופקים, מפוספסים, לא נשמעים, לא נראים, רעבים...?

הרי בעצם היות שני אנשים זה עם זה מתחיל הפספוס: "לא ראיתְ אותי" "לא הקשבתַ לי" "אתה לא קולט אותי" "את לא משדרת על אותו גל איתי"... אבל אנחנו, יצורים נחושים שכמותנו, מתעקשים לחתור אחר האחדות הזו ולהיות לבשר אחד, כמו שהיה ברחם ובמקרה הטוב, בחדשים הראשונים להיותנו.

אין רע בכך, זו מוטיבציה ראויה והיא מובילה אותנו ליצירה בלתי נגמרת (גם להרס, אבל זה לחוד...). החיפוש עצמו הוא זה שמניע אותנו זה אל זה ואל עצמינו והעולמות שאנחנו מגלים שווים לא מעט.

אז הנה, יש לי טיעון שלישי להגיון שבפרשנות שלי את יַעֲזָב-אִישׁ. שהרי כדי שאדם יצא למקום חדש רצוי שיסכים לעזוב את המקום הישן - אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ.

מי שלא עוזב, איך יבנה את ביתו, את זהותו שלו, את נפשו העצמאית והייחודית? מי שמלא ושבע, מי שטוב לו ונעים לו, כמו אותו ילד שלא דיבר עד גיל חמש כי הכל היה בסדר (עד שהיה חסר מלח באוכל) - למה שיעזוב? אם החוויה המרכזית היא שאתה כן מסופק, נשמע, נראה, שבע והקשרים עם הוריך מדויקים להפליא. אה, ויש לך מיטה וחצי - מה בדיוק מחכה לך בדירת חדר וחצי קומה רביעית בלי מעלית?

האם היכולת המפותחת של הורי המאה העשרים ואחת להכיל, להחזיק, לממן, לפרנס, למלא את הדלק במיכל או לתת את הדלקן, לקבל, לא לשפוט, לתמוך ולאפשר, משהה ועוצרת את התהליך ההוא שגורם להם לקום על רגליהם ולהתחיל ללכת?

 

רוצים לדעת מה לאפרת ועמנואל היה להגיד על הנושא? לחצו על הכפתור מתחת.

דרג את הרשום בבלוג זה:
פטיט מרידיאן ספקטרום
מה אנחנו מלייקים לעזאזל

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
ראשון, 21 ינואר 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד