רוחניות, טכנולוגיה, הסטוריה, עצמה צילום: ארנון קרמר

תוך כדי מסאז' תאילנדי, מצליח ארנון להתנתק מהכל, לרחף גבוה מעל ולהשתאות בפרספקטיבה של מאות שנים, מול יכולתם הבלתי נתפסת של בני אימפריית האינקה במאצ'ו פיצ'ו שבפרו, לבנות מבנים עצומים, מסותתים, מדוייקים, כאשר פחות או יותר בימינו, 500 שנה אחרי שהאימפריה נעלמה, ניוטון מתפעל מגילוי כח המשיכה ומגדיר את חוקי המכניקה מחדש, אלו על פיהם אנו בונים עד היום.

פוסט מעורר מחשבה למאותגרי ונאמניי הסמארט כאחד

מדברים על זה...

אני מנסה לדמיין את הפרואני הקדום, המהנדס, עומד מול קבוצת פועלים שחומים וחסונים אשר רק מחצלת לבושם, ומחליק אצבע על שרטוטים שנעים בקלילות מצד לצד על הסטונפד (אבן-פד) שלו.
אני רואה בעולם מבנים מדהימים, גורדי שחקים מפוארים שנראה שהמהנדס שלהם היה תחת השפעת כימיקלים כאשר דמיין שמישהו מסוגל לבנות את יצירותיו. אבל הכל מתגמד כאשר מתבוננים באימפריות הקדומות. האינקה, הרומאים, המצרים. הכל הרבה יותר מרשים.
האם הטכנולוגיה אליה הגענו במאה וחצי האחרונות בעצם מצמצמת את היצירתיות ויכולת הביצוע?
או שפשוט אין לנו כבר צורך ביצירת מבני עד עצומים כל כך?

אני חושבת שאנחנו חיים בעידן שבו למושג "עד" אין ממש חשיבות ראשונה במעלה.
ההתפתחות הטכנולוגית המהירה פשוט אינה יכולה להרשות זאת לעצמה.
כל יום נולדת לה אפליקציה חדשה כשזו הקיימת הופכת, בין לילה, ללא רלוונטית.
זה תקף לכל אורחות החיים שלנו: כשמשהו מתקלקל, לא טורחים לתקן אותו, מייד מחליפים. בעלי מקצוע כמו סנדלרים, נעלמו מן העולם.
אני מאמינה שיצירות בנות אלפי שנים ששרדו עד היום נוצרו אמנם מתוך כורח, אבל היה בהן גם היופי האלמותי שנובע מרגעים של גאונות ויצירתיות שפרצו בקצב טבעי.
בעוד 1000 שנה, יהיה קשה לארכאולוגים לעקוב אחר האבולוציה הטכנולוגית של ימינו. קצת עצוב.

אני מסכים איתך, וקצת נצבט לי הלב.
מצד שני, ההשתאות מול העצמה שהיתה שמורה לכל כך מעט אנשים, מתחלפת בהשתאות מול פרץ יצירתיות ומימוש של מליארדי אנשים. כזו שמתאפשרת בזכות הטכנולוגיה, התקשורת ואולי חשוב מכך - בזכות הארעיות. הרי היינו מוצפים ורוויים אם הכל היה נשאר.
קחי את האמנות שלי בבישול. אם המנות היו נשארות ולא מתכלות, האם הייתי ממשיך ליצור ולהמציא?

יש בזה יופי, אני מודה, ובקלות אני יכולה לדמיין אותך, כשף של שבט נידח, מייצר בקדחתנות מנות נפלאות על מדורת ענק, בחגיגות חג השמש.
ובכל זאת, אני נפעמת וסקרנית לדעת על איזה ידע נשענו במאצ'ו פיצ'ו כשיצרו את היצירות הנפלאות שלהם?
האם זוהי גאונות חד פעמית, שאינה תלויה בטכנולוגיה וידע, שהרי חוקי הפיזיקה והמתמטיקה נחשפו הרבה יותר מאוחר או דווקא בגלל שמוחם לא היה מפוצץ באינפורמציה, הם השכילו לגלות מה שנמצא ומחכה להתגלות, ממש מתחת לאפם?
לעולם לא נדע...

בפעם הבאה שאזיז איזו אבן גדולה, אחשוב על זה שוב, או לחילופין - דווקא כשאעמוד שוב מול מצב שנראה לא פתיר.

אולי זה סימלי שאייזיק נולד כבן מזל גדי, באחוזת וולסתורפ שבכפר קולסטרוורט' הקטן בחלק המערבי של מחוז לינקולנשייר. משם כידוע, לא רואים את הים. אביו שהיה חקלאי אנאלפבית, נפטר כשלושה חודשים לפני שאייזיק נולד ואמו נישאה מחדש לכומר בארנבוס סמית'. כשמלאו לאייזיק ניוטון שלוש, השאירה אותו אמו אצל סבתו שבכפר ועברה להתגורר עם הכומר.
ילדותו לא הייתה קלה. הוא נחשב לתימהוני, מצא נחמה במדע ונהג לנצח בתחרות קפיצות לאחר שחישב את הרוח... מן הסתם, היה בודד והתקשה ליצור קשרים חברתיים עם בני גילו.
הוא נדרש תכופות לסייע בעבודות המשק וכך בעצם, באותו יום סתווי, מצאתי אותו יושב בצילו של עץ גדול על ראש גבעה.
הוא השגיח על עדר כבשים קטן שהתנהל באיטיות בעמק הירוק.
אופן ישיבתו העיד על תשישות ופניו הביעו עייפות וחוסר תקווה. הוא לבש אפודת רועים שחוקה שבקושי ראו בה את שרידי הכתום המקורי, כובע הקסקט שחבש נראה כבן עשרים לפחות והנעליים היו בלויות משימוש וללא שרוכים. הוא אחז בידו את מקל הרועים והצביע לעבר משהו שריחף באויר ומלמל לעצמו "הבל הבלים..." "הבל הבלים....הכל הבל ..."
העשב הגבוה האט את צעדי אבל התקדמתי לעברו במהירות, סקרן לראות במה מדובר.
למרות שהתנשמתי בכבדות במעלה הגבעה, תהיתי מה קין חשב על הבל ומי בכלל קורא לבן שלו הבל... ולמה למרות השם הזה הוא קיפד את חייו די מוקדם... ועל ידי מי....
כשהתקרבתי יכולתי להבחין בתפוח עץ אדמדם ומבריק שריחף ללא ניע בערך בגובה של כמטר מעל הדשא.
מבטו המיואש של אייזיק רק חיזק לי את הרצון להגיע אליו כי ידעתי את ההסבר ולפתע חשתי קל רגליים וזינקתי לעברו זועק "אייזיק !!"..
...נגיעה קלה בכתף בליווי "סולי מיסטל פינייייס......סולי מיסטל פיניייס..." גרמה לי לפקוח את עיני ולהתמקד בזוג עיניים חומות מלוכסנות, אפון קטן ולחיים בולטות שארוזים כולם בשלמות לפי יחס הזהב בפני חרסינה חלקים.
המגבות החמות שעטפו לי את כפות הרגליים והכורסה העמוקה שרבצתי עליה סימנו לי שאני בסיומו של עיסוי רגליים והסבירו את תחושת הקלות שאפפה אותי ונפלט לי בכעס "אבל..." מתוך "אבל רציתי להסביר לו".
היא חייכה חיוך שהמיס את הכעס והתרחקה תוך כדי קידה קלה, חושפת את השוק המעוצבת שאחרי השסע שבחצאית החומה ההדוקה, חזיון שהחזיר אותי להתמסרות המרחפת.
הנחתי את הראש באיטיות לתנוחת ההרפיה ממלמל לעצמי "או מצ'ו פיצ'ו.... או מצ'ו פיצ'ו.... אינטי ריימי עלי !!."
"מיסטל, יו אוקי ??" שמעתיה לוחשת.
סימנתי עם האגודל כלפי מעלה וצללתי שוב לאותו רגע מופלא במצ'ו פיצ'ו. כן, ישנם מעט רגעים בחייו של אדם שניתן לסמנם בזמן באופן מדויק שהוא יודע שאחריהם יחדל להיות מי שהיה.
סוג של הדיפה עזה מהשביל שבו הוא רגיל ללכת לנתיב חדש ולא מוכר. אותה התחושה של ריחוף במהלך הניתוק מהדרך המוכרת מזכירה את צעדיהם חסרי המשקל של האסטרונאוטים שבחלל. חוסר משקל. חוסר משקל ואם גם ניתן ממש לגעת ולהרגיש בקצות האצבעות אזי הרגע הזה מסחרר אותך בטירוף. הניצחון המשכר על כוחות המשיכה העתיקים הונצח בצילום שלי קופץ על רקע המקום המופלא הזה.

arnon-machu-pitchu-weightlessמגיל צעיר אני זוכר את עצמי מפנטז על מצ'ו פיצ'ו. אינני יודע כיצד נוצר הקשר הראשון אולם עבורי הוא סימל את פסגת השאיפות שמעבר לאופק.
עם השנים קראתי, למדתי והרחבתי את הידע.
ככל שלמדתי יותר כך גדלו סימני השאלה והסקרנות סביב המסתורין שאופף את המקום רק התעצמה.
לימודי הפיסיקה, הכימיה והמתמטיקה המורחבים בבית הספר הריאלי ובטכניון לא הצליחו להפיג את הערפל.
שנים של מימוש עוצמת פסגת הטכנולוגיה העכשוית בחיל האויר לא הצליחו להעיב על עומק החידה.
לפני כמה שנים חודש הקשר עם חבר ילדות קרוב והחלטנו למחוק כמה סימני שאלה של אז. מיד הזכרתי את מצ'ו פיצ'ו.
זה לא הסתייע בטיול הראשון ובראיה לאחור אני שמח שכך היה.
כנראה שהייתי זקוק להכנה נכונה.
בשנה שעברה עשינו זאת. חשתי שאני חייב לייצר מעבר סביר מהבלי היום יום ויצאתי לטרק סלקנטאי הסמוך לקוסקו.
ארבעה ימים מופלאים באחת הפסגות המיוחדות של האנדים. התאקלמות הולמת לחוסר החמצן שבגבהים.

ואז נחשפתי לאינקא.

arnon-machu-pitchu-inka

תרבות רבת הישגים בהיקף חסר תקדים, בפרק זמן קצר שהתנהלה ללא כתב, ללא גלגל, ללא נייר, ללא חומר נפץ.... ללא פקס.... ללא פלאפון ובטח ללא סמרט... הכל בעל פה... במחשבה...

ואני מוצא את עצמי פוסע בשרידים קיימים ושלמים של ערים עצומות וסובל מכאבי כתפיים המורמות במבוכת שאלה לא פתורה.
אבנים עצומות שהובאו ממכרות מרוחקים, המסותתות להפליא והמונחות בהתאמה מדויקת ללא כל רווח ליד שכנתן.

לכל אבן הצורה האישית שלה!!

לאחרונה, החלו לשחזר במקדש הגדול בקוסקו את קרנבל היום הארוך ביותר – חג השמש או אינטי ריימי.
שבוע של התכנסות וטקסים כפי שניהלו אבותיהם.

לכל הערים היה הסבר פונקצינאלי בהיבטי שליטה ומים. ואז התקדמנו לעבר השיא. בליבו של קניון תלול, לא פחות מאשר על הר תלול נבנתה ללא היסוס עיר מדהימה ואפילו לא ידוע לצורך מה... מין אתר נופש שכזה...

arnon-machu-pitchu-stonesועוד אני מתקשה לסגור את הפה הפעור, תהיתי רק על מערך הפיתות והחומוס שנדרשו יום יום לאלפי הפועלים שעמלו כאן.
וכך, הגוף החל מתמלא בסימני שאלה, האחד רודף את רעהו, הולכים ונאגרים וממלאים הכול. נספגים, מצטופפים, נאגרים אבל לא עוזבים.
ושכבר לא היה ניתן להכיל את כולם התרחש הפיצוץ.
"הבל הבלים" צרחתי בגרון ניחר לכוון השמיים הכחולים. הרי לו הענקנו תקציב לא מוגבל לכל חברה הנדסית של היום, אף אחת לא הייתה מסוגלת לבנות עיר שכזו!!!
והם, הם עשו זאת לפני כחמש מאות שנה... אבנים שונות במשקל מאות טונות מונחות בנון שלנטיות על שפת המצוק כלגו של ילדים.

ואני עובר, נוגע, ממשש ולא יכול להכיל את החידה הזו.
מצד אחד הייתי גאה על הדבקות הלא מוסברת בחלום תמוה ומצד שני גדוש באושר על ההוכחה הנחרצת שכל התרבות שמערבית שגדלתי עליה יודעת כה מעט....... העונג של יש למה לצפות היה עצום.

"ונט טי מיסטל ?" שאלה הענוגה בלחש. "ג'סמין טי ולי גוד...." ניסתה לשכנע את המשוכנע.

התיישבתי באיטיות בכורסה וחייכתי למראה הסיני השכן שנחר לידי בעוצמה.

שבתי באיטיות לכפכפי טבע הנאמנים שלי ופסעתי כצמר גפן לכוון הקופאית.

"חבל אייזיק, חבל שאתה לא כאן איתי כדי לראות....."