אמא סדרתית

אמא סדרתית
אמאל'ה

"כשהבטחתי לעצמי לא להיות כמו ההורים שלי כשאגדל את ילדי, לא תיארתי לעצמי שלמציאות יש גם מה לומר בנדון ועם כל הכבוד לפנטזיות שלי, היא תמיד הראשונה בתור"

גלית (שם בדוי) חושפת, אבל לא נחשפת..

מדברים על זה...

מזדהה! לא פעם מוצאת את עצמי בסיטואציה הזויה שאם לא הייתי חלק ממנה, בטוח שהייתי מתנהגת אחרת. לצערי, אני מאכזבת את עצמי יותר פעמים ממה שחשבתי .
מוצאת את עצמי נושכת שפתיים באסיפות הורים כי לא רוצה שיסמנו אותי "כאמא הבעייתית" ומתוך כך גם את הילדה שלי.

יותר מטריד אותי זה שגלית מסרבת להזדהות. דילמות חינוכיות לעולם ילוו אותנו והתפתחות טכנולוגית שמשפיעה על החברה מהווה חלק מהמומנטום הכללי, לעולם. שיפוט עצמי גם הוא לעולם יכביד עלינו.
אבל לחשוש להביע דיעה?

אתה מרשה לעצמך להתרעם כי אתה לא ממש חלק מהחוויה. זה מקום ששמור יותר לאימהות.
מה לעשות, אנחנו הרבה יותר מעורבות ברמה היומיומית. אין כמעט יום שאני לא מתמודדת, דרך הבת שלנו, בדילמות חברתיות, חינוכיות שדורשות ממני יכולת ניווט בלתי אנושית.
אני מבינה את הפחד של גלית הנכנעת ל"מציאות" כי מחיר התמרדות הוא לעיתים בלתי נסבל, במיוחד אם הילד שלך משלם אותו.

אני לא מתרעם. אני מוטרד. הפחד "שיסמנו" אותנו מזכיר לי משטרים אפלים. וזה לא קשור כלל לרמת המעורבות היום יומית. הרי הפחד הוא לא שיפוט כלפי ההורה, אלא הפחד מהתמודדות הילד שצריך להכיל את ההורה המסומן. הפחד מ"פאדיחה".
אם זה מוביל למצוקה של גלית (ושלך), אז אני מוטרד מאד.

זה לא פחד מפאדיחה.
אני חיה בעולם הזה מספיק זמן כדי שאבין שאני לא יכולה להילחם בכל מה שלא נראה לי או מתאים לתפיסת העולם שלי. אני מבינה שנדרשת ממני התגמשות וכן, גם כניעה.
הרי אתה יודע שאם הייתה לי אפשרות, לא הייתי שולחת את הילדה שלנו לבית ספר ר"רגיל".
אתה מתפשר פה.

יש הבדל בין פשרה מסיבות לוגיסטיות או כלכליות ובין "פשרע" (הקלדתי בטעות עם ע', אבל נראה לי מאד נכון) בגלל פחד כל שהוא. אנחנו מטיפים לילדינו כל הזמן "להיות עצמם" אבל בפועל מדגימים להם התנהלות שונה לגמרי.
אני לא חושב שצריך תמיד לעלות על בריקדות, אבל זה כן נורא להיכנע ללחצים החברתיים שמופעלים על ידי הורים/מורים שמשתמשים בילדיהם להגשמת צרכיהם הפרטיים.
מבלי להיכנס לניתוח מאיפה באים הצרכים האלו. מסיבות פאר שאין בהם שום מהות, שימוש בציוד יקר שלא מתאים לגיל, הצגת תכלית באמצעות פרוייקט של הילד כאשר הוא בכלל לא חלק משמעותי ביצירה - כל אלו משרתים רק חלק מההורים וכאשר הורים אחרים נכנעים ללחץ הזה, בסופו של דבר הילדים ניזוקים.

הניואנסים הם הרבה יותר מורכבים מדילמה של מסיבת פאר או ציוד יקר.
העובדה שגלית התיישבה לכתוב את אשר על לבה מנחמת אותי באיזשהו מקום. היא מודעת, היא לא שקטה ונראה לי שגם לה יש גבול אדום.
המפגש שלי כאמא עם התמודדויות המשפיעות על הבת שלנו, לא קל לי.
זה מטלטל רוב הזמן ומחזיר אותי לילדה שהייתי. מהמקום הזה, אין ספק שאני פועלת מתוך היסטריה שזורקת אותי לסיטואציות שלא האמנתי שאהיה חלק מהן.

אני שמח שלפחות כאן בבית אנו מדברים על זה חופשי. לפחות חלק מהחששות מתבטל. אני רק שואל את עצמי, היום כשתלכי לאסיפת הורים (עכשיו יחשבו שרק את הולכת בדרך כלל...), האם תעזי להעלות את התסכול שלנו מהדרך בה הם מיישמים את הקידמה הטכנולוגית?

כן, בטח. אני אדאג להכריז שזאת הדעה שלך...:)

עליי...

כבר 10 שנים שבית הספר השתלט על חיי: אני מחויבת לדעת כל מה שמתרחש שם, לצאת לכל הטיולים השנתיים יחד עם שאר הורי הכיתה ולהיות בכיתה הזאת שמספר ההורים המלווים הוא כמספר התלמידים, להשתתף בכל אסיפות ההורים אחרת אני אחשב לאמא מזניחה וישלחו אלי קצין ביקור סדיר, לדעת מי חבר של מי, מי ברוגז עם מי, מי לא הביא סנדוויץ' לבית ספר ולמי מרחו גבינה לבנה כשהיא בכלל אוהבת פסטרמה.

מצאתי את עצמי, בוקר אחד, מבינה שאני חלק מחברה שלא ממש מאפשרת לילדים שלה להתבגר, מגבה אותם איפה שלא צריך, שוכחת לתת להם כלים מעשיים לחיים כמו להתמודד עם חברים במקום לרוץ לספר לאמא שתצלצל לאמא שתצלצל למורה שתצלצל למנהלת שתצלצל ליועצת ויחד יצלצלו לפסיכולוג הראשי של משרד החינוך ויפתרו את הבלגן...

מצאתי את עצמי משתפת פעולה יחד עם ההורים האלה שמתלהבים להביא תיבת נוח שהם עצמם הכינו לילדים ולא נתנו להם להתקרב אליה, שמא יהרסו את יצירת המופת הגרנדיוזית שהם הכינו, והם עמלו עליה כל כך קשה שהרי על מנת לעמוד בסטנדרטים של תחרות "תיבת נוח הכי יפה", חלילה לתת לילד בכיתה ב' להיות חלק ממנה.

מצאתי את עצמי מאפשרת (אמנם בשתיקה, אבל אפילו החוק לא פותר אותי מאחריות) את ההתנהלות ההורית התומכת (ואף מובילה) בסלקציה של ילדים המוזמנים לאירועים השונים. ואני מדברת על "הילד הזה המופרע" שכל הילדים שונאים וכל ההורים מתאגדים נגדו ונגד הוריו כי "הוא ממש מפריע להרמוניה הכיתתית ולהורים החצופים שלו ממש לא אכפת".
כן, זה קורה כל הזמן והמפקחת של משרד הביטחון, סליחה, משרד החינוך לא עושה כלום בנידון.

מצאתי את עצמי מפיקה מסיבות יום הולדת בעשרות אלפי שקלים, מחלקת לילדים פיצה ונקניקיה, כי זה מה שמקובל ואם חלילה אחליט להתמרד ולתת להם פירות או איזה כריך עתיר בריאות, הילדים שלי ישלמו מחיר חברתי לא קטן שבמהרה הופך להיות גם ברירת הקנס שלי מול ילדיי.

מצאתי את עצמי רוכשת לילדים סמארטפון, אייפד, אייפוד, מחשב נייד, מחשב עומד, מחשב יושב ומחשב שמחשב מה עושים עם כל המחשבים כדי שיוכלו לתקשר עם החברים שלהם, משום שאין להם דרך אחרת לעשות את זה.

אז הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כמו ההורים שלי ובאמת שאני לא כמוהם, אבל אני גם לא ממש מי שרציתי להיות: פחות נכנעת, יותר קשובה לעצמי פחות נבלעת וקצת יותר אמיצה.

אמיצה מספיק כדי שיום אחד אוכל לחתום בשמי המלא על הפוסט הזה.

 

כל חומה בא יומה!
זאב ערבות

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
רביעי, 19 דצמבר 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד