כל חומה בא יומה!

כל חומה בא יומה!

רטרוספקטיבה על הגינה המשפחתית מובילה את רונית להרהר ולערער על תחושת הביטחון ולהתנתק מהשורשים (תרתי משמע)

מדברים על זה...

בגלל שאני יודעת שמדובר באחד הנושאים האהובים עלייך, אני אתן לך את הזכות לפרשן: הגינה כמשל ל...?

בול. אבל בול רונית פגעה.
הטירוף של הביטחון ששואב כל טיפת משאב יקר ממה שבאמת זקוק להשקעה - אנחנו. העם. חינוך. תרבות. איזו המשלה מעודנת ונפלאה הצליחה רונית לכתוב כאן.
כל כך הרבה שנים אנו בונים חומות, אמיתיות או וירטואליות.
בונים יישובי חיץ, משקיעים בהגנה על הפרטיות שלנו ובתוך מרוץ האמוק הזה, לא מבינים שהחוסן העיקרי שלנו יכול לבוא רק מבפנים. רק מהערכה עצמית אמיתית, לכל חלקי האוכלוסייה. הערכה שנובעת מיצירה, המצאה, שיתוף פעולה, פרגון הדדי.

אבל חומה היא גם הגנה, מקום להסתתר מאחוריו..כולנו צריכים חומות... לפעמים.

אז זהו. שלא. החומות הן הגנה לכאורה.
אבל לא לאורך זמן ובעיקר במחיר כבד.
לא רק כשמדובר בביטחון לאומי. חומות סביב הנשמה בסופו של דבר גורמות לנו לשמור בפנים את כל השיט. מונעות מאלו שכן נכון שיהיו איתנו, להישאר בחוץ.
הכי קל לנו זה לבנות חומה. אבל זו תמיד אשליה.
רק מי שיהיה מספיק אמיץ, נחוש ומתמיד לטפל בחוזק הפנימי, כאדם וכקבוצה, באמת יהיה מוגן.

תרשה לי לתקן אותך: אולי קל לבנות חומה, אבל מחיר התחזוקה שלה הוא גבוה ורק עולה עם השנים.
השכל מסכים איתך, אבל בתחושה שלי (וגם מתוך ידע אישי) עד שאתה לא בונה חומה, אתה לא יודע טעמו של חופש אמיתי מה הוא.
כאילו מתבקשת כאן כרוניקה של בנייה ומאוחר יותר - הריסה..

אולי. בעצם כך העולם פועל מאז השטויות של אדם וחווה. הרי התחלנו מגן עדן וזה לא היה מספיק טוב...
קצת מעציב אותי לקבל את זה, אבל כנראה שאת צודקת.
מזל שיש בינינו כאלו שבסופו של דבר פורצים את החומות, מתנתקים מאמונות שורשיות והרגלים שמקבעים אותך, אפרופו העץ הסורר של רונית.

חומות של תקווה. יש על מה לבנות... או להרוס.

סתיו 1998, מודיעין.

אנחנו זוג בשלב ב' של החיים. דירה ראשונה נרכשה ונמכרה לטובת זו הנוכחית... מה שקרוי בפי הבריות "משפרי דיור". ארבע מגבות תלויות בחדר האמבטיה של הילדים, שתיים בגוונים של וורוד, שתיים בכחול ירוק. העיר היא יותר אתר בניה מעיר העתיד אבל אנחנו אופטימיים, מביטים אל שטח האדמה הגדול שמסביב ומדמיינים את צעיר בננו, שבקושי מלאה לו חצי שנה, לומד ללכת על הדשא שעוד מעט נשתול, יותר נכון נניח כאן – באותה תקופה הרי כבר לא שתלו דשא אלא הניחו אותו כאילו היה שטיח (מה שהתברר כמבוא בלבד לשטיחי הפלסטיק הירוקים שרוב שכניי כבר פרסו בגינותיהם).

כזוג חצי מיזנטרופי היה ברור שאנחנו זקוקים להפרדה מהשכנים ומהר. גם היה לנו ברור שאנחנו רוצים את זה טבעי, ירוק, חזק וגבוה.

"פיקוס!" – פסקנו שנינו וחזרנו מהמשתלה המקומית עם עשרים שתילים קטנים ותמימים שיצרו גדר קטנה ויפהפייה למראה מסביב לגינתנו.

"פיקוס???" הזדעזעו חברים יקרים עתירי ניסיון בגינות. "השתגעתם? יש לכם מושג מה השורשים שלהם יעשו לבית שלכם? אי אפשר להשתלט על זה, יהיה לכם פה יער שלם והשורשים ירימו את הביוב וכל הבניין גם יחד". אבל אנחנו בשלנו. רצינו גדר גדולה, חזקה, ירוקה ושתצמח מה שיותר מהר.
איך אומרים? היזהרו במשאלותיכם?

אביב 2012, מודיעין.

"מוכרחים לעקור את הפיקוסים" אומר זוגי. אני מסתכלת בו בעיניים עייפות ומהנהנת, מסתכלת ביער המופלא שאנחנו חיים בתוכו בעצב. אם לא פותחים חדשות ומתעלמים מהמדים ששוב צריך לכבס מהר בשבת, הרעש העמום של מכוניות הוא עדות היחידה לכך שאנחנו חיים בעיר (סוג של...) ולא באמצע יערות ברזיל. הדשא כמעט נעלם, נכנע לצילם של עשרים פיקוסים אימתניים בגובה 8 מטר כל אחד ולשורשים שהשתלטו לחלוטין על מרחבי הגינה, שלא לדבר על שני עצי ענק שעל אחד מהם נדבר עוד מעט.
צמחי הגרניום במרפסת הודיעו מזמן שזהו, בלי מעט שמש אין מצב שהם ימשיכו לקשט את המרפסת בקומה השנייה.
בעלי המשתלה המקומית שוב נסעו לחופשה בזכות כמות הפרחים והשתילים שאנחנו מנסים להפריח בתוך היער הטרופי שגדל לנו.

שהרי ככה זה עם גדר שהופכת לחומה. בהתחלה היא מפרידה, שומרת, מאפשרת פרטיות ואולי גם מידה של ביטחון. אך מה קורה כשמתחילים להיות לה חיים משלה, מה קורה כשהיא חוסמת את האור הנחוץ לצמיחה שבפנים? ומה קורה אם היא כה זקוקה למים ולאדמה עד שאין די אדמה למה שאנחנו מבקשים לגדל בתוך הגינה עצמה? מה קורה כשהחומה זקוקה למשאבים עצומים כדי לטפח אותה ולשמור עליה, משאבים שבאים על חשבון טיפוח ופיתוח מה שקיים בפנים?

וכך, בעוד אני נזכרת באהבה באביר הפרטי שלי נלחם באומץ עם מסור חשמלי משוכלל בענפי הפיקוסים האימתניים, עומס על גבו שנה אחר שנה, (או על גבם של עובדים שכירים שגם להם צריך לשלם), שקים אינסופיים שיש להעביר לרחוב לאיסוף העירוני, אני נפרדת מהפיקוסים.

קיץ 2012

אנחנו יושבים במרפסת של הקומה השנייה בביתנו ומולנו קו הרקיע של רעות השכנה, הגבעה על עצי האורן שלה ובית הכנסת שבמורדותיה ניבטים ממול וראו זה פלא, אין הם פוגעים ולו כהוא זה בפרטיות, בתחושת הביטחון, בנינוחות שלנו בביתנו. רוח שכבר שכחנו שהיא אפשרית מנשבת כאן, האדניות החדשות במרפסת פורחות כמו שלא פרחו כבר שנים בכתום - אדום מופלא. הפיקוסים נכרתו בזה אחר זה וקיבלו חומר מיוחד שמאפשר לשורשים להתפרק ולחזור להיות חלק מהאדמה. הגיע זמן להתחיל מחדש ולהקים את גינתנו.

אני נזכרת בגעגועים של אנשים מבוגרים לנעוריהם ולמחשבה שאם היה להם את השכל שיש להם עכשיו היו יכולים לקבל החלטות, לנהוג אחרת, ליהנות יותר כצעירים. והנה קיבלנו הזדמנות שכזו! לחזור אל נעורי הגינה שלנו ולהתחיל מחדש. אלא שאני, אני יש לי ראש קשה ועדיין מתקשה להבין שלפעמים צריך לוותר על הישן כדי שהחדש יקבל מקום:

"אתה לא נוגע לי ב'הרפפילון האפריקאי' שלי! אני זועמת על איברהים הגנן שמתכנן איתנו את הגינה. מדובר בעץ מופלא, ענק, שאינו שייך באופיו כלל לגינה עירונית, כמו ששמו מרמז כמובן. איברהים, איש עדין נפש וחכם מביט בי בסבלנות ואומר: "אין בעיה, אני לא אקח לך את העץ. אלא שלא ניתן יהיה לשתול שום דבר מתחת. הצל שלו לא ייתן למשהו לצמוח וגם לא השורשים (מזכיר משהו?). נוכל אבל להניח פה חלוקים, ספסל נחמד, יהיו עציצים יפים". אני נרגעת. אף אחד לא ייגע לי בעץ שלי...

ואז אני חושבת לעצמי: "רונית, מה נסגר? כולה עץ. מה יקרה אם תוותרי עליו? תראי כמה את נהנית מהאוויר הפתוח, מהאור בבית ובגינה אחרי שהפיקוסים הורדו, מהאפשרות המלהיבה ליצור מחדש את הגינה ברוח המשפחה כפי שהיא היום. מה נתקעת על העץ הזה?"

כמה דקות אחר כך אני חוזרת לאיברהים, שלמד תוך דקה מה שלהרבה אנשים לוקח שנים ללמוד (לא להתווכח איתי, להסכים לגמרי, אני מוותרת הרבה יותר בקלות ככה...). אני אומרת לו בחיוך שיוריד את העץ ומרגישה כאילו עברתי בדקות הללו סדנת ויפאסנה בשילוב יוגה, בצפון הודו. המרחב שנוצר בתוכי תואם את הרווחה שהרגשתי כשוויתרתי על חומת הפיקוסים, כשוויתרתי על העץ הענק, שלא אפשרו לנו לגדל את מה שרצינו.

מניחה שייקח עוד זמן עד שפעוט או פעוטה יתחילו לצעוד על הדשא (האמיתי!) החדש, או עד שאלמד אותו איך קוטפים תפוז כמו שאני למדתי כשהייתי קטנה. אבל בינתיים הנה אנחנו כאן, בארץ שרק מקימה יותר חומות, גדרות ומשקיעה בכיפות ברזל – ממשיכים להיות אופטימיים ויוצרים ביחד עם איברהים, השכן שלנו מבית סירא, גינה.

 

געגועים לחיבוקים חמים
אמא סדרתית
 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
שני, 18 יוני 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד