געגועים לחיבוקים חמים

געגועים לחיבוקים חמים
אני במערב וליבי במזרח עיבוד גראפי: עמנואל רוזנצוייג

הדס חזרה מביקור מולדת הרבה יותר מפוכחת, אבל לא פחות מתגעגעת

מדברים על זה...

מזכיר לי כמה התלהבנו כאשר מצאנו את החנות "בבילון" הלבנונית בתקופה בה עבדנו בדטרוייט. יכולנו למצוא סוף כל סוף יוגורט אמיתי (כן, תוצרת הארץ) ולא ריכוז של מייצבים מלאכותיים.

נכון... אבל בסופו של דבר גם אחרי שמצאנו את האיזון בין יתרונות המקום ליתרונות הארץ, בחרנו לחזור לישראל.
אני מקווה שתופעת "הגעגועים האקוטיים לבמבה" היא לא בלעדית רק לנו, הישראלים ושבני האומות כולם מתגעגעים לכור מחצבתם...

שייכות נבנית כנראה דווקא מניואנסים. למשל תוכנית רדיו שמנוגנת ביום שישי אחרי הצהריים כבר 30 שנים ומתחברת לאפייה והכנות לערב שבת, אולי אחרי שחזרנו קצת שרופים מהים, לא תשתווה לעולם לחוויה דומה בחו"ל, גם אם אותה תחנת רדיו תתנגן לה באמצעות האינטרנט והחלה תהיה אותה חלה ואפילו יבואו שכנים שגם הם ישראלים.
אני חושב שלוקח הרבה מאד שנים כדי להתנתק מההרגלים שגדלנו עליהם מגיל אפס ולבנות שייכות למקום אחר.

אני לא רוצה שתייאש את הדס, היא כבר מתחילה להתאהב ביתרונות הארץ החדשה וכמאוהבת טרייה, היא מסוגלת למנות גם את החסרונות שהיו באהובה מעבר לים. מקווה שמישהו יבין את האנלוגיה..

מבין ואולי קצת מודאג. אני לא רוצה שהיא תתאהב ותישאר שם לעד. הרי אין לנו ארץ אחרת, גם אם עדיין אנחנו מתנהגים כמו לבנטינים מצויים ומנגבים חומוס וקקי באותה זירה..יצאתי ציוני.

הסר דאגה מליבך. כל עוד היא חולמת בעברית, אין לך מה לדאוג . מה גם שביהודייה יקית עסיקנן, היא לא ממש נהנית, היא מתייסרת...:)

מזוודה נשלחת לבטן המטוס. ארזתי לבד.
במכונת השיקוף זוהו שני קילו טחינה היונה, צנצנת סילאן, זוג חבילות שעווה למיקרו, קרם לשיער (תוצרת טבעית-הישר מהגליל) וכתשעה ספרים חדשים (בטח נקנה עוד איזה שניים בשדה התעופה, נתפתה למבצע, שיהיה). אספקה עד הפעם הבאה. עוד ביקור מולדת הסתיים.
תכולת המזוודה כמדד למידת ההסתגלות - אם בביקורים קודמים חזרנו לגרמניה עמוסים חמישה קילו טחינה, סילאן, שעווה למיקרו, קרם גלילי לשיער (מעשיר, מעשיר), דאודורנט מבית טבע (ללא אלומיניום ועושה את העבודה), שמן אמבט לתינוקת, אקמול, אקמולי, זעתר, שני קפה שחור (אחד עם ושני בלי הל), אול בראן (משום-מה קלוגס לא מוכרים את זה כאן), סודה לשתייה, קוסקוס, מלפפונים במלח, אבקת אפייה, סוכר וניל, סבון נוזלי של פעם, אפילו קמח תירס, וכמובן – הררי ספרים, הרי שהפעם זה כבר לא היה הסיפור.
אנחנו הולכים ומסתגלים ולא תאמינו, כבר מצאתי כאן את הסודה לשתייה ואת קמח התירס והשלמתי עם זה שחמוצים במלח זה לאירועים מיוחדים – כמו ביקור בארץ.

ידוע כי השנה הראשונה כשעוברים לחיות בחו"ל, היא הקשה מכולן.
בשנה הראשונה מאמצי ההסתגלות אדירים והגעגועים לבמבה קשים מנשוא.
זה מתחיל מהגעגוע הבסיסי, הכי במישור הצרכני, אם תרצו – קיומי. געגוע אל הקל, הנוח והמוכר.
איפה לעזאזל אני מוצאת בסופר סודה לשתייה?! ואיך אומרים את זה בגרמנית? למה אין כאן מלפפונים במלח? הם לא שמעו על לחם קל? ולמה עוזרת הבית שלנו חייבת להיות טורקיה? זה סתם מוסיף למתח הפוליטי שגם ככה קיים בינינו וגורם לי להתחנף אליה ללא הרף בניסיון לשדר לה כי אני, פניי אל השלום.

אלא שאז, מצאנו את המכולת של הטורקי.
נכון שהיא ממוקמת בקומה הראשונה של מסגד מקומי ולקחתי את הזמן עד שהעזתי להגיע אל המקום (אחרי ששלחתי באומץ את בעלי ונוכחתי שהאווירה שם באלדית לגמרי).
ואיזה אוצר – כל מה שחיפשנו – טחינה, סילאן, זר פטרוזיליה טרייה ומשובחת, נענע שופעת, כוסברה ריחנית, קוסקוס, חלבה, קפה טורקי, עלי גפן, פיצוחים. חגיגה ים-תיכונית, אכבר- אכבר הוא אללה.

איפה מתחילה הבעיה? ובכן את מיישרת קו עם גרמניה מסתגלת ומתרגלת ואז נוסעת לביקור בארץ, לנשנש קצת חמוצים. פתאום חוקי הג'ונגל והבלאגן וכמעט שכחת שכאן עשית צבא וירית עשרה כדורים בעוזי, אז גייסי רוח לחימה, בעיקר כשמדובר בנהיגה בכבישי ישראל. כי אני רק רציתי להשתלב, להיכנס לנתיב ולהגיע הביתה בשלום.
בגרמניה אם תאותתי בבואך להשתלב בנתיב, יראה זאת הנהג מאחורייך כסימן, יסיק שעליו להאט ויאפשר לך לעשות כן.
בארץ? האיתות יסמן לסחבק לתת גז ולהראות לך מי פה גבר גבר. את רוצה להשתלב – בכאבוד, רק תשתלבי אחרי.

אחר כך בתור לרופאת הילדים בפרדס חנה פגשתי את גברת 'אני-רק-שאלה', גברת 'אני-רק-חתימה-על המרשם' ואדון 'היינו-פה-קודם-וחזרנו-רק-לברר-משהו'.
אוי כמה שלא התגעגעתי אל הבלאגן הזה ולדריכות שבהמתנה לתור בארץ, רק חסר שיבוא עכשיו מר 'אני-בלי-תור-אבל-הייתי-פה-לפנייך' וגם אם תגבירו את המזגן זה לא יעזור כי אני כבר רותחת מרוב עצבים.
עד שהתרגלתי להימתח לאחור ולהרפות, לקרוא ספר להנאתי בידיעה שהכל רגוע ושאף אחד לא יכנס לראות את הרופא לפני.
אז נכון שאני צריכה כמנהג המקום בגרמניה לברך את הנמצאים בבואי לשבת בחדר ההמתנה אצל הרופא (מוזר הא? בפעם הראשונה שלא צייתי לכלל הנימוס הזה רטן לעברי חברי לתור קשיש אחד, וזרק משפט בגרמנית למתקדמים שהתברר כנזיפה), אבל אני מוכנה לשלם את המחיר הזה של להיות נחמדה למי שחולה והולך לרופא, ולו בשביל להמתין לתורי כשאני רפויה.

ואז ישבתי עם חברה בבית קפה אופנתי ואיכותי במרכז (לא רוצה להסגיר את השם מפאת אהבתי הנצחית אל המקום) וכששאלתי איפה אפשר להחליף חיתול, אמרה לי המלצרית בחן מושבניקי – כאן, והצביעה על הספה שעליה אני יושבת, ממש ליד הקפה עם קרואסון השוקולד שזה עתה הזמנתי.
מותק, קקי זה קקי, וזה לא בא טוב עם השוקולד שבקרואסון, גם אם זו התינוקת שלי והיא כמובן הכי מתוקה בעולם – אבל הקקי שלה לא.
בגרמניה לא יעלה הדבר על הדעת, והמדיניות שלהם כמו תמיד מגובה בשיטה.
כאן תמצאו פינות החתלה כמעט בכל מקום, מאובזרות באופן מרשים ונוח. להפריד בין הקפה והחיתול, גם יותר הגייני וגם יותר הגיוני.

אבל הנה יום שישי ואני כאן, בחזרה בגרמניה.
הרדיו מנגן אצלי באינטרנט גלי צה"ל ושמעון פרנס מגיע לאולפן להתחיל את העונג השישי.
אני מורחת על החלות שאני אופה את הביצה הטרופה תוך כדי שיחה בסקייפ עם חברה שאופה באותה עת חלות בלונדון, ושתינו מגיעות מהר למסקנה שאין על יום שישי בארץ.
ריח החלות מנחם ככל שיהיה לא מפצה על הגעגוע.
הקלות הזאת של "אז ניפגש בים בחמש?" "ובואי לקפה בערב" היא פשוט תענוג.
וזה בכלל לא מובן מאיליו, בייחוד כשחוזרים מביקור מולדת.

רוצים לקרוא מה יש לאפרת ולעמנואל להגיד על הנושא? לחצו על הכפתור מתחת.

טבע הדברים
כל חומה בא יומה!

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
שני, 17 דצמבר 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד