טבע הדברים

טבע הדברים

בין סן פרנסיסקו ללוס אנג'לס, לאורך כביש מספר אחד המפורסם, ארנון ובובי מתבוננים ביצורי הים ובהתנהגות הקהילתית שלהם. ארנון לא יכול להימנע מהשוואה לקהילת ייצורים אחרת - בני האדם.

בסוף הפוסט תמצאו הצצה למוחו הפתלתל של ארנון, אשר מוביל לכתיבת פוסט שכזה...

מדברים על זה...

אכפת לנו מה סדר היום של אריות הים או של הפלנקטונים או של המקסיקנים? אם נתחיל להתעסק עם זה, נשקע מהר מאד בייסורי מצפון, ברחמים או לעומת זאת אולי בקנאה.

אתה רוצה להגיד שאין לך שיפוט כלפי קהילות מסוימות או רצון להשתייך לקהילות אחרות?

זה בדיוק העניין. אנחנו עסוקים כל כך בכל אלו ולא רואים את התמונה הכללית, לפחות כאשר מדובר בבני אדם.
כל כך קל לנו לקבל את כל ההתנהגויות בטבע, כאשר מסתכלים בערוץ טלוויזיה כזה או אחר ובוודאי אם מתמזל מזלנו כמו של ארנון ורואים את זה במציאות. אנו אומרים "ככה זה". מדברים על "איזון בטבע". מקסימום מסווגים חיה כחזקה או חלשה או שתלטנית, אבל לא באמת מוטרדים.
אני חושב שצריך לראות גם אותנו, בני האדם, בפרספקטיבה רחבה ולא לשפוט כל פער והבדל. מה גם, שאני מאמין שהכל בחירה בסופו של דבר.

נו, עכשיו אתה באמת מרגיז אותי. המקסיקנים בחרו לעמול כל כך קשה בשדה הסלרי?

כן. רק הם כנראה לא מבינים שזו בחירה.
כדאי לראות את כל ההתנהגויות הקהילתיות השונות שלנו - העבודה הסיזיפית והישרדותית, הריצה אחרי פינוקים וגחמות, מאבקי הכח החברתיים, החיזורים והחיפוש אחר זוגיות - ואז לנצל את היכולת שלנו לייצר סיטואציות שונות ולהתמקד רק במה שרלוונטי לנו.

אתה יודע מה עמנואל, בסוף טיול זה טיול. בוא נהנה ממה שאנו רואים (או אוכלים). יש מספיק קסם גם בלי לנתח יותר מידי...

כשירדנו בכביש מס 1 מהגבעות לכוון "מורו ביי", ערפל הבוקר שרבץ כשטיח על פני המים כבר החל נמוג לאיטו לתוך היום.
הרחוב הצבעוני שבסמוך לים התעורר לחיים ואנשים החלו למלא את בתי הקפה שעל המים. אבל, את שלוות הבוקר הפרו קולות מוזרים.
נביחות רמות נשמעו מרחוק.
הלכנו בעקבות הקולות ועצרנו על המזח. מבעד למסך הערפל הקריר יכולנו לראות אי קטן שהזדקר בלב המפרץ ועל האי התגודדה להקה של אריות ים. הם נשמעו מאד לא מרוצים. נוהמים, נובחים ונאבקים ללא הפסקה. חבורה קולנית למדי על הבוקר.
הזכרים התהדרו בקולות בס מעומק גרונם ואז נאבקו עד זוב דם על שליטה בהרמון הנקבות שנמו בשלווה.
מופתעים מהערסים של הטבע נסוגנו לרחוב היפה, התפנקנו ב"סינמון רול" עסיסי והמשכנו צפונה.
"למה באלימות ? זה סדר היום שלהם ?" שאלה בובי.

"אין מספיק ים לכולם ?"
"ולמה דווקא על האי הקטן הזה, מה רע בזה שלידו ?"

"כי אולי ככה הזכר החזק זוכה להתרבות והלהקה משתדרגת..." ניסיתי את מזלי...

וזה היה בתוקף עד לעצירה המפתיעה הבאה.... "וואו", שאגה בובי בפה פעור כשהגיעה לגדר העץ שתוחמת את החניה מול רצועת החול הצרה.
כאן, על החוף רבצו בנחת עדר של פילי ים ענקיים, מאורגנים בתנוחת שנת צהריים מונחים אחד על השני, ספק אורגיה...

מדי פעם התרוממה כף יד עלומה והשליכה חול מסביב בדומה לאורז שמשליכים לוחמי הסומו לפני הקרב.
אלא שכאן ממש לא נלחמים.
לפתע הרים אחד הזכרים הכהים והגדולים את ראשו ונדמה שהביט סביב בוחן האם הרכב הרמונו לא השתנה ומיד חזר לישון.
כנראה שכל פעולה מאד מעייפת אותם משום שהם מיד שבים לתנומה כבדה.

בכלל, החיה הזו נראית כמו תקלה תכנונית כלשהי במחלקת העיצוב של אלוהים. מין אריזת שק שינה קצר שהולבשה על שחקן כדורסל עם שפם כך שהראש וכפות הרגליים בולטים מהקצוות.
חבורה שמכורה לשינה.

"אז מה בעצם סדר היום שלהן ?" שאלה בובי הנמרצת. "שאלה לעניין" עניתי, מושך זמן בניסיון לבנות אלתור כלשהו.
"ההיא שממצמצת בטח תוהה על הרכב הרוטב שמוסיפים לביצת פלורנטין המוגשת על צלוחית מכסף אמיתי על מפית מלמלה שעל שולחן ברוקי אורגינלי במלון דון מרטין שצופה למפרץ מרהיב שבפסיפיק גרוב שבמונטריי...."
"ושכנתה, בוודאי מתלבטת מי יותר טיפש – אלו שהכינו את הסרטון על מוחמד או אלו שהגיבו עליו כפי שהגיבו".
"ואני", אמרתי בקול רם, "תוהה מה סדר היום של מוזגי היין ביקבים שביקרנו בעמק סאן אינז בעקבות הסרט "דרכים צדדיות" או של השחפים מול הקפה המקסים במזח של "אוילה ביץ'"..... "או בעצם", התלהבתי, "מה סדר היום של בוני צנטריפוגות הגרעינים או מתקיני הגראדים באשר הם...".
תשובות לא היו לנו אבל היה ברור ללא כל ספק שאת היצורים הללו שכאן, מעניין בעיקר לו"ז השינה שלהם ולא כל שאר השטויות.... וכך, כשדיוושנו את ה-17 מייל דרייב לאורך חופי מונטריי, בשולי ווילות ענקיות המשקיפות למים הכחולים, ראינו קבוצות של אוטרים הנהנים מזלילת סרטנים כשהם שוחים על גבם לצד כלבי ים חינניים המשתעשעים בין אצות החוף הגדולות במין אידיליה של ילדי הפרחים מהסיקסטיז.... ואז, באקווריום, חידת "מה הסרט שלהם?" הגיעה לשיאים חדשים.
מסתבר שהפלנקטון הזעיר שמשמש כמזונו של היונק הגדול בעולם, הלוויתן, הוא אחד היצורים היצירתיים והססגוניים שהכרנו. צורות ותנועות שגורמות למתבונן לשקוע בעולם הקסום שלהם.
ובמכלים שבסמוך, עמדנו פעורי פה מול מדוזות מקרוסקופיות שנעות בחן במים ומפיצות אור בכל צבעי הקשת.
כן, אין ספק שלטבע יש שיקולי אסתטיקה הרבה מעבר לנחוץ לשרידות דרוויניסטית....

וכשחקנים בתסריט ידוע מראש, מצאנו את עצמנו במסעדת "בבה גאמפ שרימפ" מעלעלים בתפריט היין ומתלבטים בין שרדונה, זינפנדייל או פינו נואר עד שהפסיק אותנו מלצר נמרץ שתחקר את ידיעותינו על הסרט שבעקבותיו הוקמה המסעדה....

את השיעור האמתי של "מה סדר היום שלהם?" קיבלנו ביציאה המזרחית של עיר האמנים העשירים.
בשולי שדה סלרי שקצהו נושק לאופק, עמלו כעשרים מקסיקנים בשולי טרקטור שנסע באיטיות, חותכים במטצ'טות את הירק ומעבירים את הקטיף לרמפה שנושפת בעורפם.
בגדי העבודה המיוזעים הבהירו היטב באיזה סרט הם חיים.
הם בוודאי לא מוטרדים ממצב הצבע של חמשת מכוניות ה"אמ ג'י" העתיקות שנחו בחצר האחורית של דון מרטין.
להם יש כמה פיות רעבים להאכיל הערב.

"להיות עם חופשי......" והמשכנו דרומה.

 

הערת העורכים: מעניין אותך להבין מה מתחולל במוחו של ארנון כאשר הוא מעלה את הדברים בכתב?
להצצה מומלץ ללחוץ כאן.

להתרגל כל פעם מחדש
געגועים לחיבוקים חמים

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
ראשון, 25 אוגוסט 2019

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד