להתרגל כל פעם מחדש

להתרגל כל פעם מחדש
מציאות מכתיבה הרגלים? עיבוד גראפי: עמנואל רוזנצוייג

מה יכול לגרום לנו לפעול בניגוד לתפיסות עולם ופחדים ואפילו להתרגל לזה?
לקראת סיום שירותו הצבאי של בנה בכורה, רונית מגלה

מדברים על זה...

כל חיי אני מוצא את עצמי עושה רציונאליזציות.
"התרגלתי" זה לא עוד ביטוי של רציונאליזציה?

זה ביטוי של כניעה.
אולי לא במשמעות השלילית שבאה איתה, אלא כתובנה של החיים.
כהפנמה ש"ההתרגלות" היא מנגנון הישרדותי לכל דבר.
מנגנון שעוזר לנו לחיות ולשרוד מציאויות בלתי נתפסות, מבלי לחוות אותן כקורבן.

זה כנראה גם וגם.
יש פה מלכודת רצינית. אם לא מדברים על כל "התרגלות" כל פעם מחדש, אנחנו בקלות מתרחקים מעצמנו.

ועל זה נאמר: התרחקות לצורך התקרבות.
אני רוצה לומר שה"כניעה" או "ההתרגלות" באה עם תג מחיר שלפעמים הוא מוצדק, בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים.

את צודקת, אבל אני חושש שרובינו לא מסוגלים להבחין בכך, בטח לא בזמן אמיתי.
להבחין ואז גם לבחור מתי להתרגל, זה אולי אחד האתגרים החשובים בהתנהלות היומיומית שלנו.

ושוב יש כאן שאלה של מחיר. מחיר ההתרגלות ומחיר הפסקתה.
צריך לעשות בקרת נזקים.

אז עכשיו מתבקשת פה שאלה: התרגלת אליי?

אתה לא ממש מאפשר לי להתרגל אלייך.
אין רגע דל איתך. אבל, שלא תחשוב שאין לזה מחיר...

הכנסנו את מחסום רנתיס ל GPS והוא נתן לנו 2 אפשרויות. מערבה דרך צומת לוד לכיוון מערב, 20 דקות ממודיעין ודרך 446 שליודעי ח"ן זה אומר שנוסעים דרך השטחים, 19 דקות. ברור שנסענו מ - 446 .

מתרגלים.

מתרגלים שלוש שנים להגיע בשבתות שהוא סוגר, חלקן תחת שמש יוקדת, חלקן בקור וברוח מקפיאה אבל בכולן, ללא יוצא מהכלל אין, פשוט אין איפה לשבת ביחד לשעתיים עם החייל הפרטי שלנו.

מתרגלים לבשל או לחמם בתוך הבגאז' של המזדה (כנגד רוחות השומרון), למצוא סלע מובחר מחוץ לש.ג. או מרצפת מועדפת בהתנחלות א, ב או גימל, מול המזכירות.

מתרגלים.

מתרגלים לקו, אימון, רגילה קצרה מדי ושוב קו.
מחכים לחמשושים, מנסים לקצר טווחים ולהביא מהרכבת בתל אביב חייל מורעב ועייף שהגיע מהגולן. מתרגלים למבט העצוב ביום שבת בערב ולערמת מדי ב' מקופלים על שולחן האוכל.
אפילו ה AEG התרגלה לכבס משך שלוש שנים מדי ב' (הרבה) ומדי א' (לדעתי רק זוג אחד היה בשימוש) מדי שבת שנייה.

אני נזכרת עכשיו שלא הרבה שנים אחורה, כשעוד עבדתי במכבי שירותי בריאות, היינו יושבות ברכב התורן שנסע לירושלים להשתלמות זו או אחרת ופותחות בדיון קבוע.
האחיות מהמרפאה העדיפו את 443, אני הייתי מטיפת חלב ואנחנו היינו ידועות שם כאוהבות חיים, אז העדפתי את כביש 1, מעדיפה שלא לחטוף אבן במקרה הטוב או בקבוק תבערה במקרה הרע.
אולי האחיות של המרפאה היו רגילות יותר לצד הפחות סימפטי של החיים...

ופתאום זה מכה בי.

שנים שכבר אין לי את הדילמה הזו.
443 הפך להיות לבטוח.
אולי כדאי לדייק. אין לי את הדילמה הביטחונית יותר. אין לי את הדילמה הזו (גם) כי הבן שלי יושב במחסום רנתיס, או מחסום מכבים, או ביצהר או בכל מקום אחר בו היה בשירות הזה.
אין לי את הדילמה (גם) כי מי שלא אני בחרתי בו לשלטון הצליח במהלך השנים להפוך את 443 העובר בתוך השטחים לכביש נטול פלסטינאים, לחסום את הגישה מהכפרים שלצידיו, אל הכביש ואיכשהו גם לאחר שבית המשפט החליט שהכביש יחזור להיות פתוח לכל תושבי האזור, עדיין אני לא זוכרת מתי ראיתי רכבים עם מספרים של הרשות הפלסטינאית בדרך לירושלים.
אבל אני חושבת שאין לי את הדילמה הזו בראש ובראשונה כי אם הייתי חווה ויודעת אותה לאורך זמן, אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לחיות כאן, ליצור, לאהוב ולהיות נאהבת, לגדול, לגדל, לנשום נשימות סדירות ולאפשר ללב לפעום 60 פעימות לדקה ולא מאה עשרים.

וזו שאלה, האם אכן הדילמה הביטחונית לא קיימת?

זה הכי מיין סטרים שיש, בן חובש בשריון שעושה שירות צבאי מלא (אף לא גימל אחד!), כשהעדות היחידה לכישוריו כמוזיקאי יוצר היא שהמג"ד ביקש השנה ש-י' יהיה זה ששר ומנגן בטכס יום הזיכרון.
אי אפשר להגיד שצה"ל לא אפשר לו לממש את עצמו.
היה ברור שהוא מתגייס, לכולנו. באותה נשימה הייתה משאלה גדולה שלא יהיה קרבי וגאווה שבלהיות הורים ללוחם.
השירות התקדם... הוא סיים טירונות ומסלול, ירד לגדוד, למבצעית, הוא הלך לקורס חובשים, חזר כחופ"ל (חובש פלוגתי) והשגרה האמיתית, הבלתי נגמרת, התחילה.
אני הייתי שוב ושוב מתבוננת בפליאה על היכולת שלו לעשות שירות מפרך, נטול זוהר, יומיומי, שעות על גבי שעות בחמ"ל או בחפ"ק וכמובן בקו הקדמי של בריאות חבריו לפלוגה.

אני לא יודעת אם הוא התרגל, אבל במחצית השנייה של השירות כבר לא כתב והלחין שירים.

446 הוא כביש מקומי בשומרון שכולם נוסעים בו ביחד, פלסטינאים כישראלים. אין שלטים לעבר הכפרים הפלסטינאים (תוהה למה לעזאזל הם לא דואגים לזה בעצמם?), כן יש שילוט מצוין לבית אריה או עופרים, טלמון או עלי זהב, רק בעברית כמובן.

אין דין 446 כדין 443, שהוא עורק תחבורה ראשי לעבר ירושלים ויחד עם זה, אני כמעט בטוחה שהשקט של 443 מאפשר לי להתעלם מדילמת הביטחון ולהכריע לטובת 19 דקות שיביאו אותי בדקה מהר יותר לבן שלי שנשאר את השבת האחרונה שלו בסדיר במחסום.
אני חושבת שהביטחון הזה נולד כי התרגלנו, התרגלנו לנסוע דרך כפרים פלסטינאים בדרך ליצהר, (למשל), כמו ש-י'. התרגל לצאת למשימות, לשבת שעות אינספור בחמ"ל, לא לישון, לאכול רע ולחכות שבועיים עד שיראה את אהובתו היפה.

אני כותבת וחושבת על המחיר הגדול שהבן שלי משלם כדי שאני אוכל שלא להיות בדילמה אם לנסוע דרך מחסום קריית ספר או לנסוע בכביש שבתחומי מדינת ישראל.
כותבת ומרגישה הכרת תודה גדולה לבן שלי, לצד כאב שבדרך כלל אני מסרבת לתת לו לעלות, על המחיר שיותר מדי אנשים משלמים כדי שחלק מאיתנו יחיה חיים מלאים וטובים. נדמה לי שהעיקרון נכון, מוותרים במשהו על הנוחות שלנו כדי לאפשר לאחר שבמרחב שלך את מה שנחוץ לו, לפעמים מבחירה, לפעמים לא. אנחנו נסענו בשבתות באהבה גדולה אל הבן שלנו, מוותרים על משהו מהנוחות ומהעקרונות שלנו, יודעים שהוא מוותר על חלקים מחייו עבורנו.
מתי זה מתחיל להתקלקל? מתי זה הופך למצב שבו כדי שהאחד יחיה השני צריך לא לחיות, איפה וויתור במשהו ממך עבור האחר מפסיק להיות אפשרי?

אנחנו על 446, כבר שישי אחרי הצהרים, המסיק בעיצומו ואני רואה את הפלסטינאים מעמיסים על גבם שקים עצומים עם הזיתים שנמסקו והולכים אין לי מושג לאן, אולי לכפר רנתיס? המ.פ. של י' לא הרשה לנו לשבת בחורשה ליד המוצב (למרות שהיא כבר בצד הישראלי) ושלח אותנו לבית אריה, התנחלות מפוארת שבה החייל שבאחריותו כנראה יהיה בטוח יותר...
נראה שהמ.פ. עדיין לא התרגל. אולי הוא חדש...
אנחנו כן רגילים למצוא מקומות הזויים לפיקניק ברחבי התנחלויות, אז השתלטנו על מגרש משחקים קטן, הכנו שקשוקה מרגז חריפה במיוחד והקשבנו לתפילות יום שישי מהמסגד שבכפר סמוך. לא, אני לא יודעת מה שמו.

 

צלילי הסתיו
טבע הדברים

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
שבת, 23 יוני 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד