המכשיר לחיי נישואין

המכשיר לחיי נישואין

יחסינו לאן - ימינה או שמאלה? עיבוד גראפי: עמנואל רוזנצוייג
בשם תרומתה של הטכנולוגיה לחיי הנישואין, רונית מתחבטת בין מכשירים שהם מתת אל לבין אלו שמתגלים כעסקה עם השטן

מדברים על זה...

אני הראשונה שמברכת על קיומה של הטכנולוגיה בחיינו ומודה יומיום לאלו שגילו את נקודת הג'י..(.פי.אס), אבל גם אין יום שאני לא משחררת איזו קללה עסיסית כלפי מכשיר זה או אחר, כשהוא מחליט לשבוק חיים או סתם זקוק לתשומת לב.
אז אני מגלה לזוועתי הרבה שביני ובין טכנולוגיה עובר קו עבה של תסכול. ובכלל, תלות במערכת יחסים היא סימפטום שלילי..

אנחנו מספיק מבוגרים כדי לזכור איך נראו חיינו בלי אינטרנט, טלפון נייד, ג'יפי אס ושאר צעצועים שמיטב הטכנולוגיה המטירה עלינו.
תני לי להזכיר לך שבזכותם, את יכולה לאתר אותי בכל רגע ורגע...

יש בזה משהו, אבל "הצעצועים" כפי שאתה מכנה אותם, הפכו למפלצת שהולכת ומשתלטת על חיינו. תגיד את האמת, אתה הרי מפנטז על מערכת "בית חכם", כזו שמפעילה את עצמה מרחוק ומוציאה אותי מכל הסיפור הזה טיפשה גמורה..

הפאניקה שלך ממכשירים לא קשורה וכנראה גם לא תיפתר... השאלה היא אם אחרי שאת מתרגלת (ואנחנו "מספיק מבוגרים" כדי לדעת שבסוף את "די" מתרגלת), את מעדיפה לחזור אחורה.
ננסה לסנן את ההתלהבות הילדותית שלי מ"מכשירים" ולהתייחס רק להשפעה עלינו כמשפחה, כזוג, אחרי שהצלחנו להטמיע את ההתקדמות העכשווית.
אני חושב שקשה לבחון את זה. כשלא היה טלפון סלולרי ולא היה אינטרנט, כל קצב החיים היה איטי יותר. לפעמים זה היה טוב, לפעמים ממש לא (נגיד במצבי חרום).
כל מה שיש היום, הוא צורך שנוצר עם עליית קצב החיים.
לכן היום, להוציא את המכשירים האלו מחיינו, נראה לא הגיוני לחלוטין, אולי עד כדי מזיק ליחסי המשפחה (למשל, נתק של שבוע כאשר אני בטיסה. נשמע הגיוני היום???).

אתה מנסה לבלבל אותי עם עובדות והיגיון..
אז אני אנסה לענות לך בלי "פאניקה" (שהרי נשים הן תמיד בפאניקה וגברים הם בסה"כ "מתלהבים"): ההיסטוריה האנושית תפקדה די בהצלחה אלפי שנים בלי כל העזרים הטכנולוגיים שהיום נראה כאילו אי אפשר בלעדיהם.
אני רוצה שתבין שאני לא שוללת את נחיצותם, אני רק מזהירה מפני השתלטות חסרת פרופורציות על חיינו. ואל תכריח אותי להיות קטנונית ולספור לך כמה "שעות מסך זוגיות" יש לך עם הסלולארי שלך...

אף אחד לא שקט על השמרים במשך אלפי שנים. אולי הקצב השתנה והתגבר, אבל מאז ומעולם הטכנולוגיה התקדמה ושינתה אורחות חיים.
אבל אני מסכים איתך שיש כאן סכנת השתלטות. אולי אני אפילו, להפתעתך, פסימי משהו. אני חושב שאנו בנקודת אל-חזור ושבעוד שנים ספורות, כל מה שנקרא "תקשורת זוגית" יראה אחרת לגמרי.
מי שיכתוב מכתב אהבה של יותר מכמה פסקאות, יחשב טרחן ו"חופר" (או איזה מונח דיגיטלי שישלוט אז).
אני רואה את ילדינו מתכתבים, עושים עבודות במינימום מחשבה ומאמץ, את הטייסים הצעירים מנווטים תוך תלות מוחלטת ב-GPS ובקושי מבחינים בסביבה המופלאה שהם חוצים וליבי נחמץ.
אולי אני נשמע קצת "זקן", אבל עברנו מהתקדמות ושיפור להחמצה והשטחה.
רונית עוד יכולה להרשות לעצמה ליהנות מזה, אבל ילדיה ובטח נכדיה כבר יחיו בעולם כל כך שונה של מושגי תקשורת של חיבור ושל ערבות.

אני חושבת שזו הסיבה שאנחנו מתכתבים כאן.
משתמשים בטכנולוגיה הקיימת כדי להיאחז בכוח במה שעוד נשאר מהתקשורת הזוגית.
רק שתדע לך שעם כל זה, אין לי כל בעיה אם ימציאו בקרוב מכשיר לגיהוץ בגדים, ניקיון הבית והוצאת הכלבה לטיול..

עד כאן. עד הכלבה...
בינתיים אני אקח אותה. רגע, שאני לא אשכח את הנייד, שאוכל לקרוא בדרך את המיילים ולעבור על YNET...


"אני לא סומך עליה, זהו, אני לא מקשיב לה. מה היא הביאה אותי לחניה הזאת?"
אם הוא לא היה בן תרבות נטול יכולת לקלל (יש כאלה), סביר להניח שגם היה מוסיף עסיסית אחת.
אני נשמתי לרווחה.
לילה, מאוחר, אי שם בטוסקנה עם שלושה מתבגרים מאופסנים במושב האחורי שרק מחכים להגיע ללפטופים שבווילה היפה, ואני נושמת לרווחה. נשמתי לרווחה כי סוף סוף הגיעה בת הזוג האולטימטיבית: היא יודעת מה היא רוצה ואומרת את זה באופן ברור (מבקשת יפה שנפנה שמאלה אם נדמה לה שטעינו – Please turn left!). מחפשת בצייתנות מסלול מהיר או אקונומי, לא נכנסת לפאניקה כשיש שינוי בדרך ומיד מוצאת דרך חדשה בלי להתמוטט בדמעות על ששוב הובילה את המשפחה לאלוהים יודע לאן.

ומה ממש מדהים בכל הסיפור? היא לא עונה! היא לא נעלבת, ממשיכה לנווט תוך ביטחון גמור שהיא יודעת מה היא עושה ובהדרגה הופכת את האלפא מייל הפרטי לגור נהיגה צייתן.
ואז מגיעה הסוכרייה האמיתית: כשהיא מפשלת הוא כועס עליה. לא עלי, עליה! אני? אני מקבלת על עצמי את התפקיד שתמיד חשקתי בו, היפה והשותקת (טוב, על החלק השני של התפקיד אפשר להתווכח).

"הGPS מציל לי את הנישואין" אני מודיעה בשמחה כשחזרנו מהטיול האחרון.
באיטליה זו הייתה GPSית דוברת אנגלית בריטית למשעי והפכה לבת משפחה בבת אחת.
לראיה נביא ציטוט מפי הבכורה שנחלצה לטובת הגברת, שכמעט ונושלה ממעמדה באותו מעמד מפורסם מתחילת הפוסט: "אז פעם אחת היא פישלה, כבר נוותר עליה?".
אז כן, היצור המופלא הסיר עוד שדה קרב קבוע המורכב מ: "סע ימינה, משם יותר מהר, אבל גבעת חביבה זה ליד חדרה למה לנסוע מכביש 6? לא עדיף כביש החוף? מי מכיר יותר טוב את הדרך אני או אתה?".
כמו כל פקיד ביורוקרטיה או מי שמחליט על השמות המטומטמים של מבצעי צה"ל, אנחנו שנינו מסירים אחריות ואומרים "זה המחשב החליט".

הGPS הוא לא המכשיר הראשון שתורם למערכת יחסים זוגית של לא – משנה - כמה - שנים, שלא לומר מציל אותם. הראשון שקיבל את התואר היה המדיח.
לא, לא צריך להכביר מילים בנושא.
אני הגעתי לחתונה שלי עם משהו כמו 12 שנות ותק של שטיפת כלים (מאז גיל 9, כלים של כל המשפחה, כן מותר לספר ליצחק קדמן אלא שיש התיישנות אני חושבת).
לא הצלחתי להתלהב מהעניין והיות וכבר מהרגע הראשון סומנו טריטוריות (הוא מבשל, אני מנקה), ראיתי את עצמי עומדת ושוטפת הררי כלים אחרי ארוחות נפלאות שזוגי מכין.
מה עושים? מצד אחד לבשל לא היה ולא יהיה משהו שכדאי שאעשה מעבר להכרחי. גם לא ראיתי את עצמי מכינה טבלת תורנויות של בני הבית, יצחק קדמן, אמרנו?

ואז הוא הגיע.

מרובע, עם הוראות משונות שצריך לשטוף קודם את הכלים ולא לשים סירים, הוראות שאנחנו מתעלמים מהן מאז ומתמיד והכל טוב.
היות ומדובר ב"מכשיר", להלן תחום המומחיות של החזק, בהדרגה הוא פיתח איתו ועם צאצאיו שיגיעו (של המכשיר, כן?) יחסים מיוחדים.
אומנות הכנסת הכלים למדיח של החזק השתכללה והוא מריץ מדיחים עם יד קשורה מאחורי הגב תוך כדי הכנת ריזוטו פיטריות או לבבות ארטישוק ממולאים.
אני מצידי נשארתי חובבת Light ומסוגלת לשים מדיח ברשלנות מודעת, מקסימום נפעיל שוב – סליחה ומחילה על האנרגיה המבוזבזת שלא לדבר על המים, אבל גם שימור האנרגיה של הנישואין והיחסים שלנו (למה שוב אין כפית בכל הבית?!) חשובים, לא?

אך לא תמיד השימוש במכשירים משפר, משכלל, שלא לומר מציל את הנישואין או את חיי המשפחה.
קהילת האיימיש שבמזרח ארצות הברית יודעת משהו על זה, גם אחיהם חובשי הכיפות כאן בארץ.

נדמה לי שהמכשיר שהיה/יש לו את הפוטנציאל הגבוה ביותר לחרב את חיי המשפחה היה הטלפון הסלולארי בשלב הראשון, והאבולוציה הבלתי נמנעת שלו לטלפון חכם, בשלב השני.
זה התחיל משיחות עבודה בעת טיולים משפחתיים במרחבי רמת הגולן, ביהודייה, בשמורת הבאניאס – לפחות אם הן היו שיחות מעניינות... הן לא.
אני יכולה להבין למה זה נקרא טלפון חכם... איזו דרך חכמה זו לתת לעובד Blackberry (אז זה היה המותג הנחשב) ולהרחיב את שעות המשרד כמו אותו מלך שרצה להוסיף שעה ליממה, כי 24 שעות לא הספיקו לנתיניו כדי לספק לו את מה שרצה.
אז הנה זה עובד, ועלות המכשיר זניחה מול מה שמקבלים מאנשים המנהלים עסקאות בעודם במסעדה יפנית בבילוי נדיר עם זוגתם, או על הרכבל במטרהורן בשוויץ.

כאשר הגיע המכשיר השחור הקטן לבית הוא פתאום הופיע על שולחן השבת.
זר לא יבין זאת. מי שלא חווה את נפלאות החיבור לכל העולם ואשתו לא יבין את הקושי להתנתק מהחיבור לטובת בני אנוש שיש להם ריח, לא תמיד נחמדים (מתבגרים?), מדברים על דברים שאולי פחות מעניינים מהמייל/SMS/ידיעה מרגשת אחרת שהגיעה הרגע. גם אם הם בני הבית שלמענם אתה עובד 25 שעות ביממה אתה כבר לא יודע ממש מה עושים איתם.
אולי תכתוב להם SMS?

רק לאחר כמה שנים, כשהגיע החכם הפרטי שלי (שכבר הוזכר בפוסט אחר כבוד), הבנתי כמה הקריב זוגי כשנענה לווטו שהטלתי על מכשירים סלולאריים בארוחות.
כשהוא ראה אותי עוד בלילה, אני כבר במאוזן, "עובדת עוד שנייה, רק רגע... כבר מסיימת את המייל, עוברת על הפייסבוק, לא יאומן התרגיל המסריח, ראית בYnet?" - הוא גיחך לו בשקט (בן תרבות, אמרנו?).

בהדרגה התחלתי לקלוט שכמו שיש מכשירים שמצילים את חיי הנישואין, והמשפחה, יש כאלו שמחרבים.
שכמו שיש את אלו שחוסכים באנרגיה הזוגית של המריבות המיותרות, יש כאלו שמותירות אותך נטולת אנרגיה לקשר אנושי פשוט, עייפה ומותשת מאינספור שעות עבודה/פעילות חברתית/גירויים בלתי נגמרים.

בקיץ האחרון החלטתי להפוך לרבע איימישית וחצי כיפה סרוגה לפחות בכל סוף שבוע.
כך, החל משישי בצהרים עד ראשון בבוקר אני סוגרת את המחשב ואת הגלקסי S 2.
קלטתי שאני לא מתאפקת.
שאני קוראת בשבת הודעת מייל מזאת שעצבנה אותי בחמישי... נכנסת לפורום עבודה כזה או אחר, לונה פארק שלם בכף ידי.
לונה פארק זה מצוין, אבל לא 24/7.

לא התנתקתי מהעולם.
אני נוהגת, הטלפון בבית זמין (ושותק, אנשים לא באמת משתמשים בו).
השארתי את הnotebook שלא מקבל מיילים בכוונה ואין חיבור לרשת חברתית זו או אחרת, כשמו כך הוא, מחברת נחמדה לכתיבת פוסטים מהסוג הזה.
בשבת הראשונה קבעתי עם נורית חברתי היקרה ויצאתי ליום בילויים בעיר ללא הפסקה, גמילה איטית, אמרנו? וכן, הותרתי את הגלקסי בבית! חששתי שלא אוכל להתאפק... בגמילה כמו בגמילה... אבל לשמחתי הגמילה הייתה מהירה ואני החזרתי לעצמי את השבת במהירות מפתיעה, כשאני נזכרת שקראתי פעם ש"יותר מששמרו ישראל על השבת שמרה השבת על ישראל" ומבינה קצת יותר למה הכוונה.

ככה אני מתנהלת בעולמי בין שלל המכשירים הניחתים עלינו וחושבת שאני שמחה בהם ומוקירה אותם, אך באותה נשימה אולי שווה לבדוק עד כמה המכשיר עובד בשבילנו ועד כמה מדובר בעסקה עם השטן.
האם צריך להיות שייך לאיימיש שמבחינתם מכשירים הם מהשטן, או לרחוץ שעות כלים בשבת כי לא משתמשים בחשמל? עבורי התשובה היא אחרת, הרי ראיתם, מכשירים הצילו את נישואי!
אני עצרתי כשראיתי שהנגישות הטכנולוגית הבלתי תאמן מפתה ונוצצת ושאולי יש משהו בדברי אחי חובשי הכיפה ובני דודי שבעגלות החמודות והבגדים המוזרים מהחוף המזרחי.

לגעת בזהר
התנועה לשחרור הגישה

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
שני, 18 יוני 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד