ווינטרזאובר - קסם החורף

ווינטרזאובר - קסם החורף
ארנון גולש, גם במחשבות איור: ארנון קרמר

מול הלובן המופלא של אתר סקי, דרך סיפור מרתק ואמיתי של מכתב אהבה בבקבוק, ארנון שוב נע ונד בין זכרונות לרגשות לתהיות קיומיות

מדברים על זה...

ראשית, נדרש כאן גילוי נאות: הפוסט הזה נקרא בדיוק כאשר אנחנו בחופשת סקי בצרפת!

כן, כי אתה חייב להשחיל גם עבודה בחופשה.....

ממתי הפוסטים של ארנון זו עבודה? כשמקבלים פוסט של ארנון, או שהוא עושה לך את זה או שלא...

חשבתי על משהו... נכון שיש כאלו החווים פאטה מורגנה במדבר? אז אני מגלה שאותו הדבר קורה גם כאן בשלג. לי זה קרה וקורה. לדעתי, זה מה שקרה גם לארנון... הזיות של שלג. מעורבות בפתיתי מציאות

אולי, אבל מבחינתי עכשיו, כשאני קורא את סיפור האהבה שכבר הכרתי בבקבוק הצף בין ארצות, כשמנגד אני מתרפק בתוך האהבה והמשפחתיות שבחופשה, מזדהה עם חוויות הטיסה והנוסעים בין יבשות ומתענג על הקור והלובן כאן בצרפת מול השרב האביבי בארץ המובטחת - אני מנסה לגבש פרופורציות מחדש

פרופורציות? מישהו הצטרף להזיות... אני דווקא משתעשעת (לא יודעת למה דווקא קפצה לי המילה הזאת לראש...) באפשרות של שכתוב סיפור הבקבוק הצף.
מה היה קורה אם המשפחה מפרדיס היתה זו שמוצאת את הבקבוק ולא ארנון: צעיר הילדים היה צועק: "באבא, שוף - בקבוק עם נייר". המזוקן היה ניגש אליו וחובט בו קלות: "יא איבני, תפסיק לאסוף זבל ותמשיך לצעוד". הקטן האוחז באוצר שפלט הים במיוחד עבורו, מסרב להיפרד מהבקבוק. אמא שלו שכבר חוזה את העומד להתרחש, חוטפת מידו את הבקבוק ומבטיחה לו לשמור עליו עד שיגיעו הביתה. בינתיים, הקטן שוכח מהבקבוק ופונה להתלהב משאר המתנות שהים מציע לו.
בערב, בבית, כשהאם מרשה לעצמה להיפרד מכמה שכבות של בד שעטפו את גופה, מתגלגל לו הבקבוק שהיה תחוב אי שם בין שכבה שנייה לשלישית.
היא מציצה בו בלאות וחושבת שבטח יהיה לה בקרוב שימוש לבקבוק ומניחה אותו ליד ערימת בקבוקי שמן הזית הממתינים לתורם להתמלא.....

מי כאן הוזה?... אני הולך לברר אם יש כאן במלון, קצת מהתה הקסום...

שבת בבוקר.
יושב בחדרון הלובי החמים של מלון לדיניה בקורסרה שבדולומיטים האיטלקיים.
בילי ג'ואל שר ברקע את "אל תשתני לי... רוצה אותך כמו שאת".
כן... פלייליסט של שנות העשרים שלנו...
השלג שיורד ללא הפסקה מהבוקר משדרג את תחושת ההתכרבלות. שבוע של לימוד סנובורד הסתיים בשלום, אבל עם גוף חבול וכואב.
אין ספק שזה ספורט שאיננו מומלץ ללימוד לאחר גיל חמישים, אבל נהניתי מכל רגע.

סילביה המלצרית חמורת הסבר הציצה ושאלה מה להכין לי.
היא גרה בוונציה ובמשך שנים מעבירה כאן את החורף.
זה מלון משפחתי קטן כבן מאה שנה העשוי כולו מעץ ונדמה שהזמן עצר כאן מלכת. האנשים בכפר עוסקים במספר עבודות בהתאם לעונות השנה ודוברי לדינית שהיא מין ניב ששייך לדולומיטים.
למרות המראה החמוץ והקשוח יש לסילביה חוש הומור סמוי ולעיתים היא אפילו מחייכת.
כשביקשתי ממנה תה מיוחד היא פתחה מגירה גדולה גדושת סוגי תה שונים ומשונים ובמבט ונציאני שובב הוציאה תיון שלטענתה היא הכי אוהבת.
וינטרזאובר היה רשום על השקית.
כששאלתי לפשר השם התמלאה מבוכה ויתכן שאף הסמיקה, משכה בכתפיה ונעלמה לכוון המשרד.
חזרה בריצה ומתנשפת הסבירה - קסם החורף!!

כמה שהיא צדקה... וברקע הגיטרה של סנטנה מטיסה אותי לאחור.

הבוקר ויתרתי על יום גלישה לטובת פגישה היסטורית עם מרטינה מבקבוק האהבה.

מרטינה ופייר לואיג'י גרים בטרנטו המרוחקת כשעתיים ממני וכשדיברתי אתה בבוקר היא החליטה לנסות להגיע אלי למרות התחזיות הקשות על סופת השלג המתקרבת והקרח על הכבישים.

הסיפור, ספק האגדה, החל לפני כחמש שנים.

במהלך שייט מאיטליה למצרים, פייר לואיג'י האושייונוגרף השליך לים בקבוק פלסטיק פקוק ובתוכו מכתב אהבה לאהובתו שנפרדה ממנו בטרם הפליג.
לאחר כשבועיים מצאתי את המכתב על חוף מעיין צבי ולאחר תרגומו גיליתי מכתב אהבה נדיר שכנראה רק איטלקי יודע לכתוב.
הוא תאר את געגועיו לאהובתו שנפרדה ממנו והבטיח שאם המכתב יגיע אליה הרי שגורלם נחרץ והם יתחתנו.
מיד שלחתי אותו בדואר רשום למרטינה אהובתו. לא קיבלתי כל תגובה והנחתי שנפרדו.

אבל לא כך קרה.

המכתב אכן הגיע ליעדו וכשחזר פייר לואיג'י לחיק אהובתו הם התחתנו ונולד פרנצ'סקו המתוק. לפני כשנה מרטינה איתרה את שיר בפייסבוק ומאז חודש הקשר ולמעשה, בשבת אפגוש אותה ואת הילד לראשונה כי פייר לואיג'י שוב בהפלגה.

השלג המשיך לרדת בחן ולהיערם בשלווה.

מיקי שיצא עם הבנות בבוקר לכוון ונציה שב לפתע למלון, סיפר שהחליק ביציאה מהעיירה וביקש שאסייע בהתקנת שרשראות השלג על הגלגלים.
מיד כשיצאנו מהמלון הבחנתי בזנב שרשרת המבצבץ מהשלג וכשמשכתי אותו נשלפה שרשרת שלמה. אמרתי למיקי שכדאי שאקח אותה איתנו למקרה שהשרשראות שלו תקולות.
כשהגענו לרכב התברר שחסרה לו שרשרת וזו שמצאתי מספר רחובות משם, קבורה בשלג העמוק, בעצם שייכת לו... ההתקנה הושלמה והם יצאו לדרכם בשלום.

כשחזרתי, מרטינה הודיעה שהכביש המהיר מצופה קרח ולאור התנועה האיטית ביקשתי שתחזור לביתה וסיכמנו שנבקר אותם בלילה במהלך הנסיעה לשדה התעופה.

סילביה הגיחה מהמטבח והגישה לי מיד ספל חם נוסף של קסם החורף.
וכך, אוחז את הספל בשתי ידיים, מנסה להפנים את החום לתוך הגוף הקפוא, הבטתי סביבי בריקמת הכריות ובציורי הרהיטים המעוצבים בסגנון אוסטרי נאיבי והשמעתי שוב את הקליפ המדליק שערכנו עם הפסקול של אנטון אאוס טירול.

בעלת המלון הקשישה נעה בקלילות מפתיעה לצלילי מארש השלגים העליז והלובי הזעיר היה שמח לרגע.
הבת שלה שבעצם מנהלת את המקום, נותרה פעורת פה כששמעה את הסיפור על הבקבוק ועל מיקי ומיד הצמידה לי את התואר "המוצא" ובשפתה: Il trovatore.

היא הייתה נרגשת ונסערת להיות חלק מהתגשמות אגדה.
ואני הייתי גאה על התואר החדש שלי שנשמע משהו שבין טרואדור לקולומבוס...
כן כן תהיתי. כמה שנות תרבות הצטברו במקום הזה וברגע הזה.
הרי רק אתמול חגגנו יומולדת לאורן במסעדה הנמצאת במעלה ההר והנקראת אדלוויס על שם הפרח הלבן הזעיר והמקסים שהוא הסמל הלאומי. בחורף ניתן להגיע למסעדה בגלישה בלבד. מין בקתת הרים מעשנת הנראית מבחוץ פשוטה למדי. מחנים את ציוד הסקי בחוץ ופוסעים בכבדות על הדק לתוך קסם קולינרי מדהים. רשימת יינות ותפריט שלא היו מביישים מסעדת שף מובילה בפריז.
כך, בשקט, מתחת למעטה שלג, התחוללה הרפתקת זלילה מופלאה שנמשכה כשעתיים.

כשיצאנו מבוסמים קלות ומלאי עונג על המטעמים, התעצמו תחושת השלווה והטוהר והקסם של הצחות של השלג המכסה את הכול. המעליות המשוכללות לקחו אותנו בהחלקת כבלים שקטה לפסגת ההר להמשך ניצול כוח הכובד בדרכנו למטה. וכך, כשהשלג מתחתי משתף איתי פעולה ומשלים את תנועות הגוף בסיבובים, שוב התפעלתי כמה שנות צבירת תרבות נדרשו להפיק את החוויה המיוחדת הזו.

באמצע הדרך עצרנו לנוח מעט ורולנד המדריך שלף בקבוקון והגיש לי לטעימה. הכין בעצמו הסביר. לא אוהב את העיר וגר עם חברתו והילד ביער ונוהג להכין משקאות אלכוהוליים מפרחי ופרות יער. חריף, חזק וטעים להפליא.

מגש הנקניקים והגבינות שהונח על השולחן עם מבחר לחמים טריים וריחניים שנחו על בד רקום בסלסלה החזירו אותי ללובי. הייתי שקוע בבחינת קימורי הנקניקים ומרקמי הגבינות ולא שמתי לב שהמלצרית עומדת אחרי וממתינה שאתחיל לאכול... מתענג על שילוב הטעמים האסור נזכרתי בשבת שקדמה לנסיעה. בשבת זו מלאו כשלושה שבועות לנסיונותי להחלים מגב תחתון תפוס. הפציעה ניטרלה אותי ממשטר הריצות והעדר התנועה קיצר אצלי את סף הסבלנות. הסתובבתי בבית כאריה בכלוב. עמוד הענן המאכזב הציף שוב את השאלות הקיומיות בארץ המובטחת, מה שלא סייע לשרירי הגב המתוחים ממילא.

ואז, למרות סוף דצמבר, נקלעתי לשבת בצהריים ללא ענן ואפילו חמימה. הבית התרוקן במפתיע. בובי יצאה לטיול עם חברות והבנות הלכו לחברותיהן והחלטתי לרדת לים לצעידה. התגעגעתי לספיגת אנרגיות הטבע. יחף במכנסיים קצרים וגופיה התענגתי על מגע החול המוכר, הרשיתי לקרני השמש לחדור לעומק ופסעתי לכוון מעגן מיכאל.

הים היה רגוע ושטוח כמראה.

החוף והים ממלאים אותי ומניעים את גלגלי ההשראה.

במעגן מיכאל פניתי צפונה לחזור לכוון מעיין צבי.

לאחר כעשרים דקות הבחנתי במספר דמויות על קו המים. גם הם צעדו צפונה אלא שהייתי מהיר מהם ובאיטיות צמצמתי מרחק. כשהתקרבתי הבחנתי שמדובר במשפחה - זוג הורים וחמישה ילדים. האב היה מזוקן, מלא גוף, לבש גלימה אפורה, כובע אפור ונעל נעליים שחורות. אשתו הייתה עטופת שחורים. הילדים פסעו בדממה, מיישרים קו ומדי פעם האב חבט באחד מהם. משפחה מוסלמית. באחד מסבבי החבטות המשפחה האטה מעט ועקפתי אותם. כשחלפתי על פניהם הביטו בי במבט המשלב שינאה ובוז. ההבעה הזו היתה מוכרת לי מטיסות ניו יורק לתל אביב. זה המבט שאני זוכה לו מהחרדים בכל פעם כשאני מנסה להושיב אותם במזג אויר סוער. ככה זה, הבחירה בספרון כזה או אחר משדרגת להם את הישות.

הארת ההשראה שאפפה אותי בצעידה נגדעה באחת.

הנחתי שזו משפחה אופיינית מהכפר השכן פרדיס.

מימדי החידה היכו בי בעוצמה.

הרי מתחת לבד השונה אנחנו בעצם מאותו הכפר.

לא יתכן שחמש מאות מטר שמבדילים בין בתינו הופכים אותנו לאנשים כה שונים.

האם הבחירה בכובע, זקן וגלימה הופכים את המשתמש בהם לישות אחרת?

וכך כשהמשכתי לצעוד, נזכרתי ברוכסן הפגום של התרמיל שלי. לכאורה יש לך תחושה שתיקנת אותו, ההצמדה נראית מושלמת ואתה חש שבא לציון גואל.

אלא שבעומס הראשון הוא נפקע שוב... ואז או שאתה תופר חדש או שמשליך את התרמיל..

וטרנטו?

עזבנו את המלון בחצות ולאחר טיפוס והחלקות במעלה ההר בין כפרי כורמים קטנים הגענו לכנסיה גדולה. כשהתקשרתי למרטינה הסתבר שהגענו לרחוב הנכון אולם לא בכפר הנכון... הפעלנו ג'י פי אס אחר ולבסוף הגענו למרטינה.

המפגש היה מרגש מאד.

התחושה של התגשמות חלום היא מיוחדת ועוצמתית.

מרטינה העירה את פרנצ'סקו הקטן משום שהוא ביקש לפגוש אותי. הילד יצא מהמיטה, נצמד אלי בחיבוק חזק ונאם ארוכות באיטלקית שוטפת. החזרתי אותו ברכות למיטה וכיסיתי אותו והוא נרדם מיד.

החלפנו מתנות ולצערי המפגש היה קצר משום שהחברים המתינו בחוץ ברכבים.

הבטחתי שנחזור שוב באביב.

יד ימינו
סוקומוויט ציקן פרייד רייס

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
שבת, 23 יוני 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד