באנו לברך ויצאנו מקל(ק)לים?

באנו לברך ויצאנו מקל(ק)לים?
מתח במבחן - קח ת'זמן

בקשה שהגיעה מצד הג'וניירית לקבלת הארכת זמן בבחינה, מטלטלת את עולמה של רונית וגורמת לה לתהות על כשרותם של "מנגנוני ההשוואה".
הג'וניירית שקראה את הפוסט, מגיבה אף היא.

מדברים על זה...

אוי אוי, מי כמונו מכיר את תופעת ה"איבחוניטיס".
גם אנחנו תרמנו את חלקנו וראוי שנדייק - כספנו, במימון אינספור איבחונים.
התוצאה, תן לי להזכיר לך, היתה מתסכלת משהו: הפרעת קשב על בסיס רגשי ולא נוירולוגי. לך תתמודד עם אבחנה שכזאת. חוץ מלשאול את הפסיכולוג באיזה צבע הוא רוצה את המכונית שנרכוש עבורו, נראה לי שעשינו הכל.

הבעיה היא שכל אחד מאתנו מהווה מיקרו-קוסמוס ואי-אפשר להכליל שיטה על קבוצה. אולי לא אפילו על שניים. מצד שני, כאשר אנו מתנגדים ובועטים בדלי השיטה, אנחנו שופכים את התינוק עם המים. יש ילדים שחייהם ניצלו בזכות אבחון נכון ויותר מזה, עזרה מתאימה ואולי אגיד בעצם - התאמה.
נכון, אנו באופן אישי צרובים, מרוטים, מרוששים ובסופו של תהליך - מתוסכלים. וזה עוד לפני ששאלנו את "המאובחן".
אבל הרי אף אחד מאתנו לא התכוון ליצור מסגרת אישית ובלעדית למיקרו-קוסמוס המדובר.
אז אין ברירה בעיני, אלא לנסות לשייט בדלי ולא לשפוך אותו בזעם התסכול.

אם הכוונה שלך ב"מיקרו קוסמוס" לאישיות עצמאית, ייחודית, אז יש כאן בעיה גדולה שאותי באופן אישי מאוד מפחידה.. מהמקום הזה שאנו ממהרים לפעול, דהיינו -לאבחן ולהשיג הטבות כאלו ואחרות לילדינו רק כדי שיישרו קו בחזית המצויינות, יש מצב שאנו מוחקים/מדכאים שטחים חשובים באישיותם. אנחנו מעבירים מסר ברור שאנחנו לא ממש מקבלים את העובדה שלפנינו ילד עם נטיות/העדפות כאלו ואחרות ואנו נעשה הכל על מנת "להתאים" אותו לסטנדרט הגבוה, שמוגדר בכל דור ודור מחדש.
עכשיו כשאני חושבת על זה, לא פעם כשאני צופה בקטנה שלנו כשהיא רואה סרט בטלוויזיה, יש בי חוסר שקט למראה הקפיצות שלה על הספה ועל היכולת הוירטואוזית שלה לשנות פוזיציות צפיה במהירות האור כשאחת האהובות עליה היא צפייה בסרט תוך כדי עמידה על הראש. מייד אני מקבלת הצצה לעתיד בדמותם של אבחונים שמסתכמים ב"דיס".. במקום להינות מהילדה הקופצנית שלפניי, אני מודה,שמייד אני "מאבחנת " אותה ומצמידה לה "הפרעה" כלשהיא.. נכנסתי ללופ. אני בפאניקה!

אני אנסה להמשיל את זה לעניין טכני.
כשיש שתי משאבות (נגיד דלק) שמספקות לחץ שונה, משני מיכלים שונים, בסופו של דבר המשאבה החזקה תספק את הדלק על חשבון המשאבה החלשה והמיכל אליו היא מחוברת.
ההמשלה שלי היא למשפחה מול "המערכת". שני מקורות אנרגיה לילד.
כאשר המשפחה חזקה (לפחות מנטלית), היא תדע לטפח את המיוחדות, להעצים איפה שצריך ולשחרר במקומות אחרים. למשפחה כזו, אם אין חוזק כלכלי יוצא דופן, תהיה התמודדות עם מערכת שלא מסוגלת להתייחס לפרט (המיקרו-קוסמוס), אבל בסופו של דבר הג'וניור שלה יהיה בשל להתמודדות בחברה תוך הערכת ומיצוי הפוטנציאל שלו. היא משולה למשאבה החזקה שמנצחת את החלשה יותר במקרה הזה, מערכת החינוך.
לעומת זאת, למשפחה בה אין יכולת מנטלית, "המערכת" תדאג. לפעמים יותר טוב ולפעמים פחות, אבל מה שלא יהיה, עדיף על כלום. כאן ממש מצילים ילדים.
שום דבר לא מושלם, אבל גם החברה שלנו לעולם לא תהיה מושלמת. החלטות מוטעות וגורפות מתקבלות וללא ספק לעיתים פוגעות בפוטנציאל יותר מאשר מטפחות. אבל בראייה מערכתית, הסך הכל טוב ואם רוצים לשפר, צריך בעיקר להשקיע במשאבות מבית. את החברים, את השכנים, את ההורים של החברים. לא הייתי תוקף בצורה כוללת כל כך את המערכת.

שתי משאבות יצאו לדרך..... מזכיר לי בעיות מתמטיות שגרמו לי להרבה מאוד סבל רב מערכתי, ולסובבים אותי לאבחן אותי כסובלת מכשל לוגי מובנה באישיותי. מי יודע, אולי אם בזמני היתה מגיפת האיבחונים, הייתי מצליחה לחשב מסלול מחדש..

כמה מתנות העניק לי הגורל בחיים, ואחת מהן הערכתי מאד ושמחתי בחלקי, עד לא מזמן... בתור מי שמחזיקה מעצמה אישה רציונאלית, נצר לבית הנטוע עמוק בחיק המדע, התרבות והפילוסופיה המערבית, אני לרוב זהירה מאד מלגלות לעיניהן הרעות של מי שאינם שוחרי טובתי וטובת אהוביי, מתנות אלו.
יש לי הוכחות אמפיריות בשטח שב No Time משהו יתרחש וטוב לא יצא מפרסום ברבים של מתנות בורא עולם.
ואכן, יום אחד, לא מכבר, עם פרוץ עונת בחינות הבגרות הידועה לשמצה, הבעתי בקול רם את שביעות רצוני, שלא לומר, שמחתי הרבה, על כך ש - 4 ילדים זומנו לי על ידי כבודו ולאף אחד מהם אין לקות למידה (ככה קוראים לזה עדיין?) או לחילופין ADD או ADHA, דיסלקציה, דיס קלקוליה ושאר שלל האותיות הלועזיות המקובלות היום בשיח החינוכי. אני לתומי, או יותר נכון לטיפשותי, בפירוש חשבתי שאכן מדובר במתנה.

יום למחרת כבר קיבלתי את ההוכחה שאין לסטות מחוק ה"לא מדברים על דברים טובים בפרהסיה".
אחת מנבחנות הבית רשומה בתולדות המשפחה כמצטיינת מופלאה, שרק בשל שלל כישרונותיה בחרה ללמוד 4 יחידות ולא 5 יחידות מהמקצוע הארור ההוא.
בתור חניכת החינוך הדמוקרטי החליטה היורשת לחלק את זמנה ואהבתה בין משוואות וחוקי הסתברות לבין רסיטל בקלרינט, פרויקט באומנות וכתיבת ספר ולכן החליטה להיפרד מהנקודה החמישית.
והנה, כמה ימים לפני בחינת הבגרות היא נכנסת לרכב ואני שואלת איך היה המבחן לקראת הבגרות. היא הפתיעה אותי ואמרה בשקט שהיא חושבת שהיא צריכה הארכת זמן.
בבת אחת נכנסתי לעולם תוכן שבעיקר שמעתי עליו, אבל לא מכלי ראשון. עד שהגענו הביתה הספקתי להבין שזה הכי מקובל בעולם ללכת לעשות אבחון, לקבל הקלות או כמו שהבנתי שקוראים לזה היום, התאמות, כולם עושים את זה... אני הבנתי מייד, זה כדי שהילדים היקרים האלו יוכלו לקבל הזדמנות שווה אל מול חבריהם שלמר גורלם נולדו או להורים תמימים עד לא מחוברים כמוני, או שאין להם כסף לאבחונים הללו, או שבאמת (יש כזה ילד?) "הכל בסדר איתו".
"אמא, אין ילד כמעט שאין לו הארכת זמן" אמרה הג'וניורית, המשיכה בתמימות (והוכיחה שגנטיקה היא מדע שיש לו ערך כנראה) ושאלה: "אם כולם מקבלים הארכת זמן אז אולי המבחנים שנותנים פשוט לא מתאימים מלכתחילה?" אני הקשיתי ושאלתי איך זה שיש לכל כך הרבה ילדים שאני מכירה כנבונים, שלא לומר מחוננים, הארכת זמן? "אמא זה עניין של כסף, זו לא באמת בעיה להשיג את זה, אני פשוט חשבתי שאני לא צריכה ,אבל אני כן".
אם חשבתי שהיא מגזימה, אז שמעתי מנבחן אחר מצאצאי האומללים שלא קיבלו את מה שכל טייס פוטנציאלי מקבל היום: הקלה+התאמה+שוקו, שבבחינה האחרונה שניגש אליה, הוא היה לבד בכיתה עם ש. נבחנת אחרת. כל השאר נבחנו במקום ובזמן אחר כי קיבלו התאמות שונות ומשונות לדיס ההוא או לדיס הזה שאבחנו יודעי ח"ן ושהתקבלו על ידי המשרד לענייני בגרות לכל מי שיש לו תעודת זהות (זה הידוע גם בתור משרד החינוך).

הארכת זמן... למה אני מתפלאת?
האם אין זה אלא ביטוי לכמה בלתי אפשרי לנו לקבל את היותנו לא מושלמים ואף חסרים? מילא אנחנו, אבל הילדים שלנו? חס וחלילה. הכל מאד מתוחכם כמובן.
פעם היה ילד חרוץ וילד עצלן או תלמידה טובה תלמידה בינונית ותלמיד, טוב, העיקרון ברור... (אני מניחה שאלו מושגים מוכרים בעיקר לבוגרי שנות השבעים ואחורה של מערכת החינוך הישראלית?) זה היה עצוב, כי סיכוי טוב שלפחות חלק מהילדים הללו היו ילדי ה"דיס" או ילדי האותיות שעשו להן סלטות בראש כי ככה נולדו. אגב, סיכוי לא פחות טוב שהיה להם משעמם או שכדורגל היה הרבה יותר מעניין ומהנה מללמוד את ביאליק.
אפשרות מוזרה אחרת הייתה שהם היו מורדים צעירים בעלי נפש חופשיה המתקשה להסתגל למסגרת.
לא ניכנס לאפשרות שיש ילדים שבאו מבית או משכונה שדרשה מהם כוחות נפש שלא הותירו להם את הפנאי והיכולת להתרכז במעגל החיים של הפרפר או במאפייני העלייה השנייה.
ילדים לעולים בילדותי לפחות היו עסוקים במוראות העלייה הנוכחית, בין אם אלו הורים עם מספרים כחולים על היד ובין אם אביהם הרם והנישא אינו מצליח להסתדר בלעדיהם בתור לקופת חולים. אז כן, לא באמת מעניין אותם מה ההבדל בין הציונות המדינית לציונות המעשית.

אבל מעבר לכל זה, יש ילדים עם יותר ופחות יכולות "אקדמאיות". יש מי שנולד יפה יותר ויש מי שנולד גמיש להפליא, יש מי שנולד חזק במיוחד ויש מי שפחות, יש מי שנולד עם כשרון ואהבה למוזיקה ויש את מי שלא מבדיל באמת בין הצלילים. יש מי שנולד להנהיג ויש מי שישמח מאד להיות מונהג - במילים אחרות, יש הבדלים בין אנשים והם שונים זה מזה.
כמה פשוט, כמה קשה לנו לקבל את זה אצלנו, עוד יותר קשה אצל אחרים והכי קשה? אצל הילדים שלנו.

אולי, אם היינו מוכנים לקבל את ההבדלים וללמוד יותר מי אנחנו רוצים להיות ולא כמו מי אנחנו רוצים להיות, אולי היינו פחות מנסים לעשות התאמות של הילדים, מותחים אותם מחד (הארכת זמן, אמרנו?) או מקצרים אותם מאידך (זה מתחיל לדעתי כבר בברית מילה "כי כולם עושים ואסור להיות שונים", לא מתוך אמונה, אצל חלק לא קטן מאוכלי קלמארי שאני מכירה).

כן, יש ילדים עם רעש בלתי נגמר במוח ויש מי שנולדו עם באג בוויסות החושי וכל לטיפה דומה לגירוד נורא. בהחלט חלק (קטן?) חיים עם מספרים שמתבלבלים אצלם במוח כאילו היו סלט טבולה. אבל כיתות שלמות? ויותר מזה, כיתות שלמות בעשירונים היותר גבוהים של החברה?

אולי זה נוח? האם זה לא סוג של פיתרון? "פיתרון למצוקת ההבדלים"? זה לא החומר, או שיטת ההוראה, או כיתה של 40 ילדים, או חרדה ואימה מהעולם הזה או סתם ילד לא מחונך - אלו אותיות עם או בלי ההיפר, שכדור קטנטן מטפל בהן נפלא. זה לא הילד שלי, זה ה"דיס" שמחרב את הדיסקט הזה במוח שלו וברגע שהדיס יטופל או יקבל הקלות והתאמות, הכל יהיה בסדר כי החומר יהפוך לרלוונטי ומעניין, החברים יהיו נחמדים ואתה תעשה בגרות בדיוק כמו כולם. זה לא שהוא לא יודע, זה שהוא חושב לאט יותר, כותב לאט יותר (סליחה, אבל יש ילד היום שלא כותב לאט? ראיתם אותם מקלידים בקצב מטורף?) או במילים אחרות: "יש השהיה בשליפת המידע ממדפי הזיכרון לטווח קצר" – קבל שעה נוספת, חשבונית על סך 1500 ₪ נא לרשום לפקודת...

אז טעיתי?
האם טעיתי בכך שגידלתי ילדים שירצו לדעת "מי הם" ולא ישקיעו יותר מדי זמן ומרץ ב"כמו מי הם רוצים להיות"?. אני (די) משוכנעת שאין להם צורך בהארכת זמן, אבל דווקא בזכות מתנות הטבע ובוראו נדמה שהם לא מקבלים הזדמנות שווה אל מול מערכת שהשתגעה לגמרי ועסוקה בהתאמות שאמורות להקל על הילד וליצור הזדמנות שווה לילדים ללמוד.

וכאן אני שואלת, אולי יותר מתריסה משואלת...
האומנם? האומנם זו באמת הזדמנות שווה? או שמא זו משאלה גלויה וסמויה כאחד לאחידות, לטשטוש ההבדלים. האם אנחנו לא ממשיכים להכחיש את היותנו אחרים זה מזה דווקא ביצירת מנגנוני השוואה המייעדים את ילדינו לאותו מסלול כאילו היו סוסי מרוץ משובחים?

***
דבר הדור הבא:
לפני פרסום פוסט המזכיר מישהו מיורשי העצר הוא עובר את עיניהם לאישור וחתימה בפני עורך דין מדומיין לעדות בפני בית משפט/תרפיסט היורש בעתיד.
נערת הרנסנס שלנו כתבה את הדברים הבאים:

אימא,
נהניתי מאד מאד לקרוא והיה לי מאוד מעניין, מזדהה עם הרבה ממה שאת אומרת. חשוב לי להדגיש את הנקודה שמבחינתי הארכת זמן היא לא משהו שבאמת מסמן משהו לגבי אף אחד, לא שאתה מוגבל יותר או מפגר.
זה משהו שמזדהה עם אנשים שכביכול צפוי שיצטרכו את זה, מי שבדרך כלל "מתקשה". נראה שמערכת החינוך דווקא מכבידה יותר בלימודים כשזה נוגע לכמות הציונים הגבוהים שמצפים ממך ורצוי מאוד שתוציא כדי ש - א' תתקבל לאוניברסיטה טובה ותמשיך במסלול המאוד מקובע של בני האדם ו ב' - כי תלמידים כבר שטופים במוחם שהציונים הם המדדים לכמה שאנחנו שווים ...
י.

זאת לא ילדותך השנייה!
רוח החומר

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
רביעי, 15 אוגוסט 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד