זאת לא ילדותך השנייה!

זאת לא ילדותך השנייה!

מה הקשר?

יש מצב שאם את אמא לבת את סובלת מ"תסמונת היומולדת".
רונית מסתכלת לסינדרום בעיניים

מדברים על זה...

זה וודאי אחד הפוסטים החביבים עלייך.
אני כבר שומעת אותך מתריס לעברי: "אמרתי לך, את כל הזמן מתבלבלת, היא לא את ותפסיקי להשליך עליה ". אתה חושב שאני לא מודעת לזה?
הקלישאה שאומרת כשאת יולדת ילד, את בעצם יולדת את עצמך, עובדת עליי בפול טורבו. אין כמעט חוויה שהקטנה שלנו עוברת, שלא זורקת אותי לארכיון הזיכרונות המאוד מאובק שלי ומטלטלת את עולמי.

ההשלכה היא רק היבט אחד.
הבעיה היותר משמעותית (ואין לך בלעדיות עליה), היא לא שאנו רואים בילדים את עצמינו, אלא שאנו מנסים להגשים את עצמנו והחלומות שלנו דרכם, לרוב בלי לשים לב בכלל.
אנו מעמידים אותם בציפיות שלרוב לא תואמות את אישיותם (אלא את שלנו) וסוללים להם דרך לספת הפסיכולוג הבא (במקרה הטוב) בעוד כמה שנים.

עם העובדה שהיא תפגוש את ספת הפסיכולוג, כבר השלמתי.
גם עם העובדה שאני צריכה לשכור יחידה בביתו, השלמתי. זוהי תמצית הדיסאוננס שאני חיה איתו. פעמים רבות, אני מזהה איך הפחדים שלי משתלטים עלי (ועליה) ובלי יכולת לשלוט על מה שיוצא לי מהפה, אני מיד יורה צרור הנחיות לעבר הקטנה, כשברור לי שזה ממש לא מה שהיא צריכה ממני.
הצורך הקמאי הזה לגונן עליה מכל מה שאני סבלתי וסובלת עד היום, מתבלבל כל הזמן עם מה שהיא באמת צריכה ממני. הדחף הבסיסי למנוע ממנה עוגמות נפש שמותירות צלקות לכל החיים הוא כמעט בלתי נשלט.
אני אומרת לעצמי: 'אם רק תצלחי איתה את המהמורה הזאת, אולי היא לא תצטרך להיות בעתיד, מה שאת בהווה". הניסיון שלי לא שווה שימוש?

לא כשמדובר בלהגשים את עצמך דרכה. אתן דוגמא מהטיסה שלי אתמול: במהלך השיוט, נכנסה הדיילת וביקשה בשם אחד הנוסעים, לארח את בנו הצעיר בקוקפיט. כמובן ללא האב. עוד לפני שהילד הגיע, אמרתי לאיש הצוות שאיתי: "שים לב, תיכף יגיע לכאן ילד שממש לא מבין למה הוא כאן".
אכן, נכנס אלינו ילד מתוק מתוק בן חמש, מבוהל כולו. שאלתי אותו: "רצית לבוא לראות את תא הטייס?". כשעיניו מקרינות אימה, הוא לחש: "לא".
שחררנו אותו חזרה למושב הוריו ומלמלנו בינינו לבין עצמינו: "הנה עוד אבא שמנסה להגשים את החלומות שלו דרך ילדיו".
אנחנו מתבלבלים פעמים רבות בין האמונה שלנו שהכיוון אליו אנו דוחפים את ילדינו הוא "לטובתם" (בדרך כלל פרנסה תחת מקצוע כזה או אחר), מתוך ראיית המציאות בעיניים שלנו ובעיקר העבר החרוט על נשמתנו ובין מה שבאמת טוב לנשמתם.

אבות ואימהות אכלו בוסר ושיני בנים תיכהנה ...
העובדה שהיא לומדת פסנתר ואנחנו לוחצים עליה להתאמן, היא לא עוד צורה שלנו להגשים את החלומות שלנו דרכה?
איפה מותחים את הגבול שבין התערבות בוטה שברור שהיא נובעת מהצרכים שלנו ובין חינוך להתמודדות עם אתגרים?

לא יודע... באמת דוגמא מטרידה.

פרופורציות, אני מזכירה לעצמי ולך.
ובימים קשים בהם אני מאבדת פרופורציה, אני מתנחמת בעובדה שמבחינה אסטרולוגית, אין שום סיכוי שאנחנו על אותו מסלול.
מרים בנימיני היר איי קאם!

נו טוב, אז ביאושך פנית לכוכבים... רק שלא תאבדי את הצפון (:

"איך את לא מאושרת עד הגג כל יום בתפקיד המדהים שהתקבלת אליו בצבא?" אני נוזפת סלאש מתמוטטת בתדהמה כשהיורשת תכולת העיניים שלנו נכנסת לאותה שביזות יום א' שבת אחר שבת.
"אני לא יכולתי להתחיל לחלום על תפקיד כזה כשהייתי בצבא, נאלצתי להסתפק במה שנראה לי אז הכי רחוק מלהכין קפה לבעל פלאפל זה או אחר (אימת הדור שלי טרם הגיוס) ומצאתי את עצמי עם שרוך הדרכה ירוק, מתמלאת פַּלצוּת למראה גרגיר אבק בקנה עוזי שלא ירה מאז 1948.
"אבל את?" אני מתבוננת בה בהערצה עצומה מהולה בקנאה ("בטוב, בטוב..."), "לא רק שהתקבלת, אלא גם הגעת לחלום הרטוב שלי עוד מהתיכון, ממה לעזאזל את מבואסת?"

היום לקחתי את עצמי לשיחה אחרי ששמעתי מנפש קרובה במיוחד על כאבי לב של אמהות צעירות אשר ילדתן הרכה, מלכת ליבן וחלומן מאז היו הן עצמן מהלכות בקוקיות, לא מוזמנת לבריכה עם גאיה, מאיה, נאיה וליה.
אני מזהה באחת את "תסמונת היומולדת", כאשר כאב חד מציף אותך אחרי שהבת שלך התקשרה כבר לחמש חברות, כולן לא בבית ואת קולטת שהיא לא הוזמנה לחגיגה.
"הייתי שם" אני נאנחת בהקלה על שאני במרום גילי המבורך, ושוב אני מתנשאת גבוה מעל אמהות אלו, אחיות ליבי גם אם איני מכירה אותן אישית, ותוהה בקול רם:"הן לא מבינות שהן לא מגדלות את עצמן אלא את הילדות שלהן וזה לא אותו דבר?
מי שלא הוזמנה זו הבת שלהן, לא הן.
זה הסיפור שלה, לא שלהן ושיניחו לה לטפל בו איך שנכון לה.
שיקשיבו, שיהיו איתה, יעזרו, אבל שלא יתקנו דרכה את מה שהתקלקל להן כילדות".

בעוד אני מבסוטית מהתובנה שאני מסתובבת איתה כבר שנים, המשכתי לטעון כנגד הורים שיוצרים עבור ילדיהם את הילדוּת שהיו רוצים עבור עצמם.
"אתם לא יכולים לתקן דרך הילדים את מה שלא היה נכון לכם, אתם צריכים לגלות ביחד איתם מה הם רוצים ולא למלא את כיסם וליבם במה שהיה חסר לכם"
נכון חכם והגיוני?
אז איך אפשר להסביר כיצד בעלת התובנה האינטליגנטית הזו הפכה להיות יקירת המוכרות בחנויות הבגדים במודיעין רבתי?: "מתוקה שלי, אולי חוץ מהשמלה והאדומה תיקחי גם אחת פרחונית ורגע, לא כדאי גם נעליים שיתאימו? אוף, אני לא יודעת איזה בגד ים יותר מתאים לך, תיקחי פשוט את שניהם".
חצי מהמוכרות כבר שאלו אם אני מוכנה לאמץ אותן, מעניין למה. הייתם מאמינים, יותר נכון מאמינות, שאחת היורשות ביקשה Date איתי שלא כולל קניות?: "אמא אין מקום לסיכה בארון..."
הנזק גדול ממה שחשבתן (סלחו לי בנים, תרגמו את הפוסט לעולם התוכן שלכם... סומכת עליכם).
יום אחד הבנתי שפיתרון ה"נקנה גם וגם" לימד אותן לא לבחור והן עומדות לפעמים בלי יכולת להחליט מה עדיף, והפעם צריך לבחור גם כי הן אלו שמשלמות עבור הכבודה והנה הגיע הזמן ללמוד לבד משהו על גבולות ובחירה שאמא לא לימדה בזמן.

אבל אני הייתי מבסוטית כל השנים, שימחתי את עצמי מאד על שנים ארוכות שלא היה או היה מעט מדי לטעמי ורצוני וחגגתי.
לרגע לא עצרתי לבדוק מה באמת נכון להן.
להן ולא לי כילדה, נערה ואישה צעירה.
מה בעצם אני רוצה בשבילן בתור אמא שלהן ומה הן רוצות עבור עצמן? ולא, זה לא היינו הך! אלו רצונות שיש להם ערך והם מתעצבים (תרתי משמע) במפגש המתמיד, גם בתא המדידה של זארה: הרצונות שלי כאמא עבורן והרצונות שלהן עבור עצמן – אלו גם אלו זקוקים למדידה והתאמה וכן, לפעמים לבחירה של או או.

בשיחה הזו, אליה כינסתי את עצמי לאחר שירדתי מאולימפוס ההיבריס שלי כאמא מודעת ומנוסה, קלטתי שאני לא מניחה לחיילת הצעירה והאהובה שלי לחיות את הצבא שלה, את הגיל הבלתי אפשרי שבין התיכון ללא ברור מתי.
אני לא מקבלת את זכותה הייחודית לשביזות יום א' והתבאסות כללית ללא קשר לדעתי ובעיקר למשאלות ליבי לגבי עצמי בגילה.
גיליתי למגינת ליבי שאני מבקשת ממנה לשמוח על שהיא עושה את מה שאני לא יכולתי לעשות בזמנו ושקשה לי לראות אותה עם אותם פנים שהיו לי בגילה כשהיא שוב יוצאת ביום א' במדי הזית שהולמים אותה כל כך, אך כנראה פחות את נפשה.
וכך ירדתי בהדרגה מהאולימפוס הקריר של תובנות מרגיעות וחזרתי אל חום האימהות היוקד.
התיישבתי בעיני רוחי ליד המעין אליו מגיעות אחיותיי לכבס ולמלא כדי מים, התבוננתי בהן והבנתי שהדרך לא הסתיימה, שאני אמשיך לנסות וללמוד להפריד בין רצונותיי שלי לאלו שלה, בין מה שאני רוצה כאמא שלה בשבילה לבין מה שאני רוצה עבור עצמי מתקופת הקוקיות, שרוך ההדרכה הירוק ומה שבא אחר כך.

אולי כך אוכל להיות בשבילה כמו שהיא מבקשת עכשיו ולא בשבילה כמו שאני רציתי אז.

דרג את הרשום בבלוג זה:
מצב חצב
באנו לברך ויצאנו מקל(ק)לים?

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
רביעי, 25 אפריל 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד