חג מולד(ת) שמח

חג מולד(ת) שמח

חנוכה וכריסטמס מתקרבים יחד לקו הזינוק ומחדדים אצל הדס את שאלת הזהות, כשפה בישראל התשובה לה כל כך ברורה, אך לילד ישראלי שנולד, גדל ומתבגר לתוך מנהגי סביבתו בניכר, לא כל כך ברור מה בא לפני מה.
במיוחד כאשר החילוניות מהווה בסיס ההוויה, הדס מגלה את הגבול הבורדו שלה.

מדברים על זה...

היא גרמה לי לחשוב ולהיזכר.
הפעמים הכמעט יחידות בהן נעצרתי להרהר (או לערער, אם תרצה) בדבר זהותי היהודית, חילונית ככל שתהיה, היו בעיקר כשהתגוררתי בגלות (השימוש במילה הזאת הוא כל כך יהודי מצידי).
דווקא שם ניהלתי דיון נוקב עם עצמי על פרץ היהדות שתקף אותי וגרם לי לעשות קבלת שבת בבית כנסת בוואלי שבלוס אנג'לס.
פעולה שלא עשיתי מזה למעלה מחצי יובל בארץ הקודש.
זה קטע פסיכי, רגשות האשם "היהודיים" האלה.
פה בארץ, אני מתעקשת להבליט את חילוניותי, ממש מתריסה בה.
ושם, מתרגשת ואפילו דומעת כשרואה ברחוב יהודי עם כיפה.

לא חושב שאלו "רגשות אשם".
יותר עניין הזהות.
כאן בישראל הכל כל כך מובן מאליו. אבל בחו"ל החילוניות שלנו מדגישה אי-שייכות.
אז פתאום מסתדרים להם הטקסים וביניהם מחלחלים הגעגועים.

מקרי או לא, הפוסט של הדס תפס אותי דווקא בימים בהם אני מוצאת את עצמי חוטאת בהרהורי כפירה על רילוקיישן.
הפנטזיה המתוקה של שלכת אמיתית וג'ינגל בלס באוויר נקטעת כשהבת שלנו נכנסת לפריים.
חושבת איך זה יהיה לגדל אותה עם אלוהים אחרים או בלי אלוהים שהרי בארץ שלנו הוא נדחף לה גם ככה לספרי הלימוד.
מודה, שלמרות חילוניותי, אני נתקפת אי נוחות.
פתאום אימת ההתבוללות נוחתת עלי.

עזבי את הדת לגמרי, למרות שהיא מגדירה אותנו בבסיס.
לא נוכל לנתק את הזיקה לארץ או למורשת, משום סיבה.
ברור שקוסם לכולנו להתנתק מההתמודדות הזו המיוזעת, הכעוסה, רבת הדיעות והאבק.
אבל לעולם כאן נרגיש הכי בבית.
יחד עם זאת, לפעמים צריך פרספקטיבה רחוקה יותר כדי להבין את המקום בו אנו נמצאים היום.
הדס זכתה לנקודת פרספקטיבה זו.

טוב, הדס שייכת לזן של העמוקים והמתעמקים ומכאן גם - המתייסרים.
אני שמחה בשבילה שמצאה את הגבול ואפילו ממש הגדירה אותו.
ואתה עמנואל, הרי יש לך שורשים נוצריים.
יש סיכוי להזיז קצת את גבול "הבורדו" שלך, ככה שיהיה לנו קצת יותר נח לחצות גבולות?

נו, בגרמנית ההורים שלי היו אומרים: דומקופף (dummkopf - טפשונת)...

אחרוני העלים נושרים בשבוע האחרון של נובמבר מן העצים. בגרמניה כמו בגרמניה, אלס-אין-אורדנונג.

כבר בסוף אוקטובר הגיעה רוח חזקה למלא את תפקידה באדיקות, כבכל שנה, בדייקנות גרמנית ולשלך את העלים הצהבהבים מטה אל האדמה ('לשלך', אם תהה מישהו, מהמילה שלכת.
כשאת חיה שנים בחו"ל יש לך הזכות להמציא מילים חמודות שנדמה שהיו יכולות להיות בעברית).
מדובר בכמויות אדירות של עלים, אם כי אל דאגה, גם פה הגרמנים עובדים לפי שיטה ולכל עלה ועלה שנושר יש את האחראי על איסופו אל שק המיחזור החום, מי מהעלים באחריות מוניציפאלית ומי על ידי אזרחים תושבי הרחוב.
טוב, כאן הרי מתבקש להגיד שמי כמונו יודע, ניסיון באיסוף המוני והשמדה, יש להם.

אחרי שכבר חוויתי כאן שישה סבבים של חילופי ארבע עונות השנה, אני יכולה להעיד, שגם העונות בגרמניה מצייתות כמתבקש לחוקיות הנדרשת, ומתייצבות בשעתן המיועדת, כמעט באופן מדוייק ובטח שלא מפתיע.
כי בגרמניה, גם אם מדובר בעונות השנה, משיקולי נוחות ופקרטיקה, מה שהיה הוא שיהיה.

ובמחשבה תחילה, כדי לפצות על עירום העצים שיכול בקלות להביא לכדי דכדוך, מופיעים להם נצנוצי הקיטש הראשונים, שילכו ויתרבו בחלונות בתי הרחוב ובחנויות, בניסיון להעלות את המורל.
ניקולאוס (הלא הוא סנטה הגרמני) בשלל צורותיו, אצטרובלים טבולים בנצנץ כסוף, מנורות בצורת כוכבים, פתיתי שלג, שרשראות של מלאכיות, איילים ושאר איקונין מנצנצין תוצרת סין.
ברחובות הראשיים ידלקו גרלנדות עם דמויות כוכבים ומלאכים, וריחות קינמון וערמונים קלויים ימלאו את הנחיריים של מי שעובר בכיכר הראשית, זו שליד הכנסייה.
שם תתנגן לה מנגינה סוכרתית מבטנה של קרוסלה עם סוסים ואיילים קשורים למרכבות בצבע אדום, ירוק, זהב.
והורים יאלצו להיפרד מעוד ועוד מטבעות של היורו לטובת הסחרחרה הנוסטלגית הזו שהיא חלק הכרחי מאוירת החג.

בשנה שעברה יצאנו מידי חובה עם שרשרת גרלנדות של מלאכיות שנתלתה בחלון המשקיף אל הרחוב, הנה, גם אנחנו היהודים, משתתפים בפסטיבל הקיטש ותורמים לאוירה, או בפרשנות הצרה שלי – אור לגויים.

השנה גדלה הילדה. ואני בלעתי את הרוק והבנתי שלא משנה כמה סופגניה טובה עם ריבה יכולה להיות אטרקטיבית, חנוכיה, גם כשהיא בשיא שלה, עם כל תשעה הנרות או ניירות צלופן בצורת סביבון מודבקים על החלון, המסיונריות כוחה חזק מכל אלה, הילדה מרוגשת מסיפורם של מריה ויוזף והתחרות קשה. מסונוורת מנצנוצי אינספור הגרלנדות שראתה במדרחוב שליד שוק חג המולד, בפה מלא קרפ נוטף שוקולד מאחד הדוכנים שם, שואלת למה שלא נדליק נר בימי ראשון בארבעה השבועות הקרובים, אלה של הספירה לקראת יום הולדתו המתקרב ובא של כריסטוס (ישו, בשבילכם).
בשלב הבא היא תבקש עץ.
אבל אני אומרת, עד כאן. אני מוכנה להתפשר על ענף וגם עם זה קשה לי.

הבעיה עם החילוניות, שהיא לא נותנת פייט מספיק חזק להשפעות הסביבתיות.
כשהילדים שלנו מתחנכים בגן של הגננות בירגיט וסטפי ומשחקים שם עם לינוס, טיטוס, יוסטוס וגרטה, אנחנו מוצאים את עצמנו נושאים באופן בלעדי באחריות על התפתחות הזהות שלהם כישראלים-יהודים, וזה בזמן שעוד לא באמת גיבשנו את הזהות הזו של עצמנו בתוך תוכנו.
את החלק הישראלי שבנו הם מאמצים בקלות ובהזדהות מלאה.
הם מזהים שירים של מתי כספי, וחווה אלברשטיין ושרים את אינשטיין בלב שמח.
הם אוכלים תמרים מסוג מעג'ול ויודעים שזה ה'זהב' שמגיע מישראל.
הם מופתעים לשמוע שגם בארץ יורד לפעמים גשם, כי בתפיסתם זו ארץ הים, השמש והקרטיב-פעם-ביום-לפחות.
בערך כל יומיים-שלושה הם שואלים מתי נוסעים לישראל ומבינים היטב שליבנו שם וכך גם ליבם שלהם.

אלא שלחלק האחר 'שלנו', זה שמסתבך עם ההגדרה היהודית, אנחנו נדרשים למאמץ רב.
בשעה שילדה בת חמש שומעת בגן סיפורים מרגשים על אם קדושה ובנה התינוק, ועל סבא חביב, אדום מצנפת, שמצ'פר במתנות ועץ נוצץ עמוס כל טוב, כל מה שיש לי להגיד זה 'את יודעת שזה של הגרמנים, לא שלנו, ואנחנו ישראלים'.
בכוונה לא נכנסת ל'אנחנו יהודים', כי לכי תסבירי מה זה אומר בעצם וכאילו שזה יעבוד על הבלונדה שלי, ילידת גרמניה, שמדברת במבטא כמו זה של סבתי הייקית.
אחרי ביקורים רבים בכנסיות מרשימות לתפארת ברחבי אירופה, בהן בהו מוקסמים בשלל דיוקנאות של מריה ובייבי ישו בזרועותיה, לקחנו אותם סוף כל סוף לבית כנסת והם ראו ושמעו את השופר.
גם היו כמה ימי שישי בהם אפינו חלות בבית, אבל אחרי שהצלחתי לסתום את הכיור של המטבח עם עיסת הבצק החלטתי שנעבור למסורת אחרת.
מה אגיד לכם, נרות בשישי בערב זה יפה, אבל לצערנו אנחנו לא מתחברים לזה ריגשית.
אבל עץ בבית?
לא יקום ולא יהיה (!) וגם אל ניקולאוס אני נחמדה רק בגלל והדרת פני זקן.

ככה, במינוס מעלה אחת בצהרי היום אני חווה כאן התגלות.
הינה זה האות שלי, כסנה הבוער, כך העץ הנוצץ, מגלה לי שיש בי את המשהו אותו אני מחפשת, גם אם זה אור קטן פנימי ויהודי שמנצנץ רק כתשובה לכל הנצנצים שאופפים אותנו כאן בימים אלה.

עכשיו רק נשאר לתפוס את האור הזה של היהודי-החילוני שבי ולנסות להדליק אותו אצל הילדים.

דרג את הרשום בבלוג זה:
אני טייס ואני אויב האומה

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
חמישי, 14 דצמבר 2017

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד