פעם רביעית גלידה

next-time-icecream3 כבר פנטזיה על ילד רביעי? (עיבוד גרפי: עמנואל)

דודה חכמה שלי מספרת, ששאלה פעם את אמא שלה, מתי תדע שהיא מוכנה להיות אמא.
ענתה לה אמה החכמה: "זאת תדעי בתי בילד השלישי שלך..."

 

מרגע שהפכנו המבוגרים בבית למיעוט, למדנו שנינו לספר בחינניות את הבדיחה על הילד השלישי, זה שכשהוא בלע את המטבע, איימו עליו שזה יקוזז מדמי הכיס שהוא עתיד לקבל (בילד הראשון רצים למיון, בשני נוברים בשירותים כדי למצוא את הפרוטה, למי שלא הכיר).
היתרון הגדול בהחלט הוא שאנחנו למודי ניסיון, מנגד, ובתנאי שאתם לא רגישים לטקסטים דביקים, גם בפעם השלישית החיוך הראשון מציף אותך אושר אלוהי, הישיבה הזקופה נראית כמו הדבר החמוד ביותר בעולם, מחיאות הכפיים הראשונות תופסות אותך לא מוכן והמילה 'אבבא' ממיסה אותך.
בניגוד לדברים אחרים שקורים לנו בחיים, ושההישנות שלהם מקהה את הרגש שהם מעוררים, הילד השלישי מרגש בטירוף ממש כמו הפעם הראשונה.
מריחה כמו מפית שניקו איתה מכונה להקצפת חלב, אבל מי מתלוננת.
עסוקה בלקווצ'ץ' לחיים ורדרדות-שמנמנות מנשקת ומנשקת ונפרדת בלבי מהתחושה הזו.
יודעת שהנפיחות התינוקית תחלוף וסימני הצמיגים במפרקי הידיים הקטנטנות ימתחו ויהיו כלא היו.
מחבקת את הרכות והתמימות, מניקה כאילו אין מחר ומברכת על הזכות לבלות עם פלא הבריאה השלישית שלי.
יודעת בקרבי שעוד אחזור לתיק עור הקטנקן והאופנתי, לג'ינס ולבושם ושעוד יגיע היום בו אצא מהבית בלי מגבונים.

כשהיו לי רק שניים שמעתי כל הזמן 'את נראית עייפה'.
כי לא חשוב כמה מאמץ השקעתי בלחייך ולשחק-אותה-קליל-לי, או כמה חזק השתדלתי להרים את העפעפיים, קשה היה להסתיר את האמת.
עכשיו זה הפך למצב הנורמלי שלי.
העולם שכח שלפני 'עייפה' הייתי יפה.
והס מלדבר על המשקל. עברתי לקטגורייה בה 'תראי אותך, ועוד אחרי שלוש לידות' זה חד משמעית מחמאה, על אף שבמשפט שנאמר לא היה אף לא שם תואר אחד.

ילדה שלישית.
זו שחלמתי שתשב בסלקל חמים משימושים קודמים.
שידעתי בוודאות שהיא צריכה להגיע לעולם, אבל גם מתתי מפחד שאולי אני מבקשת יותר מדי, כי כבר הייתי אמא לבת ובן מוש-למים.
נוברת לי בשקי בגדים שחיכו זמן פציעות במחסן, מודה שמלבישה אותה לפעמים בחום ותכלת של האח שלה ורק לעתים נדירות טורחת לתפור פרח ורדרד על ציור של טרקטור.
הפעם היה לי פטור מלא מביקור בחנויות לציוד תינוקות, לא עוד מבטים מבולבלים בעשרות סוגי עגלות וטיולונים או באמבטיות ובגדי גוף מידה 6 עד 12.
נזכרת בהתלבטויות הרות גורל, כן מכונת שאיבה לא מכונת שאיבה ואיזו. הו איזו.
יודעת שחיפוש אחרי הציוד האופטימלי הוא הסחה אחת גדולה מהדבר האמיתי.
מבינה שהכל עובר. עם או בלי משחת לינולין לפטמות.

תינוקת שלישית לא מפחדת משואב אבק, טועמת נעליים ומלקקת רצפה ואני כבר (כמעט) בטוחה שזה עושה רק טוב.
תינוקת שמתעקשת לשבת עוד לפני שמתחילה לזחול ורוצה כבר להיות בגובה של כולם.
שמשלימה שעות שינה בימי שני, כי לא ישנה כל הסופ"ש מחשש שתפסיד רגע בחיק המשפחה.
תינוקת שאוכל לא ממש מעניין אותה ומשוכנעת שציצי זה החיים. 'תטעמי בננה. טעמת? לא? יופי, עכשיו מהר לגן, לאסוף את הגדולים'.
ילדה שלישית שלי. הפעם אני כבר יודעת (שלצערי), מתישהו לפני הבת מצווה שלך תפסיקי לינוק, שבקרוב תפסיקי לקרוא לי בלילה ואתגעגע אלייך כשתשני רצוף ושיום יבוא ובאמת כבר תהיי גדולה מדי בשביל לרצות על הידיים.

יום אחד, בבית קפה בעיר, ראינו אחת, אמא לארבעה.
אמרה לי ליאור 'את רואה אמא, לה יש ארבעה', ואני בטוחה שהיה בטון שלה משהו מקניט ('אמא, אם היא יכולה...').
אני מצידי חיכיתי סקפטית לוודא שהם באמת כולם קוראים לה 'אמא'... עפה על עוד מנת אוקסיטוצין אני שרה לתות שדה (שלי) בחורף קר.
ולרגע קצרצר אני לגמרי יכולה להבין את אלה שמגיעים לילד רביעי, להבין אבל לא להגרר לשם.
לי גם מדגדג. לפעמים. אלא שמחשבות על צרבת, הקאות, שלא לדבר על הלוגיסטיקה ואני מניחה לרעיון הזה לחלוף ומהר מהראש.
אגב, חכמה גדולה בת השש שלי, שכבר הצהירה שלה יהיו שני ילדים ("כי שלושה זה מלא עבודה").

אנחנו הישראלים, אצלנו ילד שלישי זה טריוויאלי, אבל במדינה בה אנחנו נחשבים לברוכי ילדים (אנחנו מצופים לנסוע כאן במיני וואן, לכל הפחות) נשבעת שנשאלתי את השאלה המוזרה, איך אפשר לאהוב עוד ילד אחרי הילד הראשון ואחרי השני.
עניתי שכמו במשולש מראות עם אין סוף ההשתקפויות הולכות וחוזרות, האהבה הולכת וחוזרת בכל הכיוונים.
ההתלהבות שחיוך שלה עם שתי שיניים מעורר באחיה הגדולים, המבטים שהיא נועצת בהם, לומדת מהם את העולם.
אין סוף איתותים חוזרים ובאים.

אנחנו הולכים ברחוב, כהרגלנו יוצא שאנחנו הכי קולניים בסצינה המתרחשת.
טוב, בהשוואה למקומיים, שני ילדים שמדברים בו זמנית ותינוקת ממלמלת זה המולה.
עוברים ושבים מסתכלים עלי במבטים גרמניים שהם חצי חיוך חצי 'חמוץ-לי', שפירושו 'מה חשבת לעצמך'.
בדיוק חולפת מולנו אישה לגמרי רצינית, הולכת חסרת בושה עם עגלת תינוקות ובתוכה יושב הכלב שלה(!).
אז אני מסתכלת עלינו, החבורה שנהיינו, והלב שלי, גדל ונמתח ויש בו מקום לכולם.

כמה טוב שבאתי הביתה
פצ'ינקה וסלוט בשלכת ביפן

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
ראשון, 21 אוקטובר 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד