כמה טוב שבאתי הביתה

so-good-to-come-home צילום: הדס רוזנצוייג / עיבוד: עמנואל רוזנצוייג

כבר שמונה שנים בגרמניה.
הפרספקטיבה רחבה יותר, מורכבת יותר, הגעגועים קיימים, אבל גם האמביוולנטיות.

עוד ביקור מולדת, עם ילידי גרמניה שכבר הספיקו לגדול ומציבים מראה.

מתי הדס תחזור לישראל?

 

מדברים על זה...

אז מה "עושה לנו את זה"? השייכות?

רגע, לפני שאני מתפנה לחשוב על השאלה שלך,
אני רוצה להוציא קיטור ולהתלונן על כך שלי אין את הלוקסוס הזה לבחון ׳מה עושה לי את זה׳: מנת פלאפל או שטרודל פריך? ״יאללה גברת תזדרזי״ או ״ביטה פראו רוזנצוייג״
תן לי את האפשרות להתגעגע ואז אענה לך על השאלה.

לא ענית לי.
שייכות מתקשרת למה שגדלנו עליו, או למה שנשטף לנו המוח כלפיו או לנוסטלגיה.
אני שמח תמיד לטוס לרחבי העולם,
אולי בגלל הידיעה שגם תמיד אחזור.
יש סקרנות,
יש רצון לשנות – אבל הכל מקבל משמעות בזכות ההשוואה לבית.

אבל אני מעולם לא עזבתי ממש את הבית.
מעולם לא הקמתי בית במקום אחר.
אני רק מפנטזת על האפשרות.
מדמיינת את עצמי חיה במקום אחר, נושמת תרבות אחרת, מגדלת אי שם את בתנו,
משחקת איתה מחבואים בפארק ענק עם אגם וברבורים ו... רוכשת ערוץ טלוויזיה בעברית.

אני חושב שרובנו, אפילו הבודדים שחיים את החלום שלהם, מפנטזים על שינוי.
שכן בכל מקום, נפלא ככל שיהיה, מתערבבים גוונים שלא טובים לנו.
שכן דפוק, כביש שלא מתוקן דווקא בשכונה שלי, מחדל מעצבן של גוף אחראי.
אבל שינוי אמיתי, דורש התמודדות עם ביורוקרטיה, עם תרבות שחלקיה ללא ספק לא מתאימים.
זה מה שיפה בטיול - אפשר לתת ביקורת באופן חופשי, לבחור להתמקד בפארק הנפלא, ולהתעלם מהשלטים של ״לא לדרוך״.
אבל ממש לגור ולחיות על פי כללי הסביבה החדשה?
ועוד כהורים שכל נימי נפשם מצווים: ״חייבים לבנות לילדים זהות״.
מה בונה זהות?

אתה ממש פרסומת מהלכת של משרד העלייה והקליטה.
אני מזכירה לך את מה שהדס כתבה,
שהיא מרשה לעצמה את ההרפתקה הזאת רק בזכות הידיעה שבמרחק ארבע שעות טיסה נמצא הבית שלה.
בוא נודה על האמת- טוב לה שם.
לא טוב לה עם ״רגשות האשם היהודיים״.

נגיד שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו ״בית״ במקום אחר,
אבל בואי גם נודה על האמת שהידיעה שיש לנו בית בישראל לחזור אליו, אם נאלץ לחזור, מאוד מנחמת.

למה כל כך קשה לנו להגיד בקול רם שהבית שלנו, פה, כבר לא ממש עושה לנו את זה ואנחנו חוטאים במחשבות כפירה על עזיבה?

כי ההיסטוריה, בעיקר זו שהובילה להקמת המדינה הזו, עדיין טרייה מאד.
יש לי רעיון: אולי אפשר להגדיר מחויבות של 30 שנה כדי לקיים את חזון המדינה
ולאפשר זהות שנותנת ביטחון,
שמאפשרת לילדינו להמשיך את הדרך,
ובשאר הזמן חווים עולם?
גם אין רגשות אשם (אני כבר תרמתי),
גם פחות קשה, כשקשה, כי יודעים שיש מוצא לגיטימי…
קצת מזכיר נישואים מוגבלים בזמן, לא? אפרופו שייכות וזהות…

הלו, הרצל... גם חוזה שונה עם המדינה וגם חוזה חדש איתי?

נו, את התחלת עם הפנטזיות!

רגע לפני פסח,

עמוסי תכניות וציפיות כתמיד, עלינו על טיסה ישירה לבסיס האם.

האווירון מטלטל אותנו בשמיים,
הילדים חסרי דאגה, מוקפצים על כסא המטוס, מאושרים.
כבר מזהים מהחלונות הקטנים את קו החוף המרהיב של ארצנו.

בערך שם אנחנו, המבוגרים, פוגשים בקשת הרגשות שמביא איתו כל ביקור מולדת.
הטלטול הוא לא רק בגלל תנאי הטיסה.
אנחנו שמחים - מוטרדים - אוהבים - טעונים - מתגעגעים - דרוכים והכל בבטן שמחכה לתת כבר ביס במנת פלאפל.

ביציאה מהמטוס אימרי, עם תובנה של בן ארבע וקצת, "כולם פה מדברים את השפה שלנו!" מצליח לתת לנו עוד סיבה טובה לכך שהגענו ארצה.

יום לפני ליל הסדר, ישראל אביבית, יפה ומחבקת. ירקרקה באופן יחסי לה ומצב רוחה טוב.
מחכים לקבל את הרכב השכור שהזמנו.
זה קצת מתעכב אז יוצא לנו להמתין על ספסל בפינה פחות אטרקטיבית של שדה התעופה.
ושוב זה אימרי (שכנראה מבלי להתכוון משחק את 'מצא את ההבדלים'), כששמע צופר של רכב הסיק בטבעיות, 'הי, מישהו פה מתחתן'.
ברטינגן, איפה שאנחנו גרים, שומעים פחות צפצפות של מכוניות,
אלא אם יש חתונה של טורקים, שאז הם נוסעים ברחובות העיר ומבשרים בהתלהבות על המאורע המשמח.
וולקם טו יזראל, פה מתחתנים, (אה, מצפצפים) על ימין ועל שמאל, בכל רמזור וצומת או כניסה לחניון. 

בדרך למושב אני כבר לא יכולה להתאפק וגם מלחיץ אותי נורא שממחר פסח,
אני מוכרחה להאכיל את מפלצת הפלאפל שבי.
עוצרים במקום הקבוע.
מוכר פלאפל פותח במונולוג פואטי מעורר געגועים, 'תכין אחד פלאפל טעים לגברת, עם חריף שנישאר חברים',
'קחי, קחי כדור, אבל אל תספרי לאף אחד' והוא מחלק לכל העומדים צפופים אצלו בתור.
בכביש המתפתל למושב ליאור אומרת שהיא כבר מכירה את הדרך.
אני והפיתה הרכה והמטפטפת שבידיי, חושבות לעצמנו, אלה יהיו זכרונות הילדות שלה, ההגעה למושב המוכר והאהוב. עם ריח הפלאפל באוטו ועם אמא שטורפת פיתה בלי ללעוס.

זה לוקח בדרך כלל שלושה ימים.
עד שהילדים שלי מפסיקים להסתובב עם גרביים בגינה ומגלים כמה כיף להיות יחפים,
עד שברור שגם שקל ועשרים אפשר לגהץ בכרטיס אשראי,
עד שאני מצטרדת מרוב שאני מדברת ומקשקשת, כי סופסוף אני יכולה, בשפה שלא שוברת לי את השיניים ולוקחת לי את כל האוויר.

טיול בוקר לגן השעשועים, גן יהודית, שם אני מפטפטת בנעימים עם איזו אמא.
היא לא תשאל אותי מה זו השפה הזו שאנחנו מדברים, ואני אהיה חופשייה מלהיות מוטרדת בשאלה מה היא חושבת על ישראל ועל ישראלים.
'אז לאן הקטנה שלך הולכת בשנה הבאה?' ואני אענה לה: אה, אנחנו בביקור פה. גרים בחו"ל.
ואז, שלוש, שתיים, אחת, התגובה הכי נפוצה תגיע: "איזה כיף לכם!".
תיכף, בדרך חזרה משם ליאור תדלג, מאוהבת כולה בכל מה שקשור לארץ הזו, במדרכה הסדוקה שלצד הכביש המוזנח.
אני אסתכל עליה בקנאה.
נזכרת שגם אני פעם הייתי מאוהבת בחיים בארץ ולא יכולתי אפילו לתאר פרידה זמנית מהם, לא כל שכן לגרמניה.
נגיע לאיפה ששולי המדרכה גבוהים מדיי על אף שהיא מובילה למעבר חצייה, ואני שוב אקטר בתוך תוכי שמי שתכנן את המדרכה לא עשה את זה באופן יסודי ושירותי כמו שאמור היה להיות, ואני אאבק עם הטיולון (ועם זה שנעשיתי נורא ביקורתית) כדי לפלס את דרכנו הביתה.
הטיול הזה בן השעה במושב יהיה תמצית הסיפור כולו.

באפריל קל לאהוב אותך ישראל.
רוח אביבית חמימה עדיין מרחמת ולא מכה בעוצמות שנכון הקיץ להביא עימו.
כל הארץ דגלים דגלים ובזה אחר זה מגיעים יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות ומספקים את התשובות ללמה בעצם.
ליאור ואימרי ביחד עם בני הדודים שלהם מטפסים על עץ השסק עמוס הפרי,
זורקים אותי בזמן שלושה עשורים אחורה לאותה החצר בה גדלתי.
והפעם הזאת, היו אלה שבעה ילדים בערך, בני חמש או שש על הנדנדה באותו גן יהודית, ששרו בקול וביחד את 'ההר הירוק' (הקטנים האלה יודעים את כל המילים בעל פה וזה לא שיר של סטטיק ובן אל) וגרמו לי שוב להרגיש שבאמת פה זה המקום הכי יפה בעולם.

כמו בכל ביקור מולדת תמיד חוזרת ונשאלת השאלה אם אנחנו מתכוונים לחזור ומתי.
'שאלת מליון היורו' אני עונה כדי לנסות ולהצחיק וגם כדי להתחמק מתשובה.
לפני שנים רבות הוצאתי דרכון גרמני וגרתי בארץ עם המחשבה הנאיבית שבמקרה של מתקפה איראנית על ישראל, צי של מטוסי לופטהאנזה יגיע ברכבת אווירית רק כדי לחלץ אותי,
עם הדרכון הבורדו בידי,
ויביא אותי לחוף מבטחים באיזו בונדסלנד שתושביה יקבלו אותי בסבר פנים יפות.
היום, אחרי שמונה שנים בהן אני חיה בגרמניה,
אני כבר יודעת, שאני יכולה להרשות לעצמי את ההרפתקאה הזו אך ורק בזכות הידיעה שבמרחק ארבע שעות טיסה נמצא מקום שהוא בית.
שקיימת ארץ, שבה אני ברוכה הבאה,
שהחדשות בה משנות לי את מצב הרוח,
שהשפה המדוברת בה חודרת אל עורקיי אל נשמתי.
שבה נמצא הלב שלי ושאליה ארצה (מתישהו) לחזור.

 

פעם רביעית גלידה

פוסטים קשורים

 

תגובות

אורח - צילה כ. בתאריך שני, 28 מאי 2018 19:18
האומץ למחוייבות

הדס היקרה, את נשמעת כמו כל "היורדים" של שנות השבעים (אפשר להבין בת כמה אני...), רק מתנסחת פי אלף יותר טוב וחמוד.
מתגעגעים, אבל מפחדים. ואז מספרים סיפורים.
אני חושבת שהדיאלוג השנון בין עמנואל לרעיתו מכוון נכון, גם אם לא אומר בצורה ישירה (טוב, אולי בכוונה לא מאכילים בכפית): אם רוצים זהות, אם רוצים שייכות, אז צריך להכיל ולקיים את כל חבילת המחוייבות. כמו בנישואין. למחוייבות יש מחיר ויש תועלת. לחברות בקהילה יש מחיר ויש תועלת. לחיים כיהודייה בישראל יש מחיר ויש תועלת.
הילדים שלך, הדס, גדלים. זה כבר לא החלטה על גן חמודי מתוקי מסודרי. זה החלטה על סוג הדיבור שיהיה עם מורים, עם חברים, עם חשיפה פוליטית, חברתית.
עכשיו אחרי שמונה שנים, שנים בהם חווית בגוף ראשון את המקום ההוא, איך את רואה את ההתפתחות של ילדייך? עזבי את המשמעת, את המסגרת הנוקשית. המסרים מסביב מורכבים יותר.
יש נימה של ביקורת בדברי. אני מודעת לזה ולא מתכחשת. שנים של התמודדות תורמת בארץ הזו מעצם היותי ואמונה מלאה שקיומה של ישראל קריטי לעם שלנו. אבל יש גם קריאה למחשבה אמיצה, תהה אשר תהה הבחירה שלך.

הדס היקרה, את נשמעת כמו כל "היורדים" של שנות השבעים (אפשר להבין בת כמה אני...), רק מתנסחת פי אלף יותר טוב וחמוד. מתגעגעים, אבל מפחדים. ואז מספרים סיפורים. אני חושבת שהדיאלוג השנון בין עמנואל לרעיתו מכוון נכון, גם אם לא אומר בצורה ישירה (טוב, אולי בכוונה לא מאכילים בכפית): אם רוצים זהות, אם רוצים שייכות, אז צריך להכיל ולקיים את כל חבילת המחוייבות. כמו בנישואין. למחוייבות יש מחיר ויש תועלת. לחברות בקהילה יש מחיר ויש תועלת. לחיים כיהודייה בישראל יש מחיר ויש תועלת. הילדים שלך, הדס, גדלים. זה כבר לא החלטה על גן חמודי מתוקי מסודרי. זה החלטה על סוג הדיבור שיהיה עם מורים, עם חברים, עם חשיפה פוליטית, חברתית. עכשיו אחרי שמונה שנים, שנים בהם חווית בגוף ראשון את המקום ההוא, איך את רואה את ההתפתחות של ילדייך? עזבי את המשמעת, את המסגרת הנוקשית. המסרים מסביב מורכבים יותר. יש נימה של ביקורת בדברי. אני מודעת לזה ולא מתכחשת. שנים של התמודדות תורמת בארץ הזו מעצם היותי ואמונה מלאה שקיומה של ישראל קריטי לעם שלנו. אבל יש גם קריאה למחשבה אמיצה, תהה אשר תהה הבחירה שלך.
הדס רוזנצוייג בתאריך שלישי, 29 מאי 2018 22:53
צילה יקרה

צילה יקרה, ראשית איך אני שמחה עם התגובה שכתבת, למרות ובגלל שהיא הדירה שינה מעיני. שנית, חבל שאת לא מזדהה בשמך המלא, כיוון שיש לי הרגשה שלו היינו מעמיקות קצת את ההיכרות בינינו, יכול מאד להיות שהיית משכנעת את בן זוגי ואותי לעלות על טיסה חזרה ארצה עוד לפני שמגיע הסופש הקרוב. שאפו, חילצת את הפחד מבין שורותיי. אפילו לא קראתי לו בשם. אבל האם אומץ והתמודדות הם בהכרח ההיפך של פחד? אם נחזור למטאפורה של מערכת יחסים, אז אולי נדמה לך שאני בצד שלוקח את היחסים (=קיומה של המדינה) כמובן מאיליו ואילו את אמיצה ומתמודדת. אבל זה לא כך. אני בטח 'חופרת' בשאלת הזהות של ילדיי הרבה יותר מאשר כל אמא ממוצעת שחיה בישראל. וכל עוד אנחנו כאן, אני גם נושאת על כתפיי הצרות את האחריות הבלעדית של עיצוב זהותם היהודית-ישראלית ברוח בה אני גדלתי (שמא בסוף הם עוד יהיו אמיצים ממני...)
קיומה של ישראל, עתידה ואף צביונה בהחלט אינם מובנים מאיליהם בבית שלנו. האם אני רוצה להיות אמיצה בחיים האלה, זאת כבר שאלה אחרת. ימים יגידו.

צילה יקרה, ראשית איך אני שמחה עם התגובה שכתבת, למרות ובגלל שהיא הדירה שינה מעיני. שנית, חבל שאת לא מזדהה בשמך המלא, כיוון שיש לי הרגשה שלו היינו מעמיקות קצת את ההיכרות בינינו, יכול מאד להיות שהיית משכנעת את בן זוגי ואותי לעלות על טיסה חזרה ארצה עוד לפני שמגיע הסופש הקרוב. שאפו, חילצת את הפחד מבין שורותיי. אפילו לא קראתי לו בשם. אבל האם אומץ והתמודדות הם בהכרח ההיפך של פחד? אם נחזור למטאפורה של מערכת יחסים, אז אולי נדמה לך שאני בצד שלוקח את היחסים (=קיומה של המדינה) כמובן מאיליו ואילו את אמיצה ומתמודדת. אבל זה לא כך. אני בטח 'חופרת' בשאלת הזהות של ילדיי הרבה יותר מאשר כל אמא ממוצעת שחיה בישראל. וכל עוד אנחנו כאן, אני גם נושאת על כתפיי הצרות את האחריות הבלעדית של עיצוב זהותם היהודית-ישראלית ברוח בה אני גדלתי (שמא בסוף הם עוד יהיו אמיצים ממני...) קיומה של ישראל, עתידה ואף צביונה בהחלט אינם מובנים מאיליהם בבית שלנו. האם אני רוצה להיות אמיצה בחיים האלה, זאת כבר שאלה אחרת. ימים יגידו.
אורח - צילה כ. בתאריך רביעי, 30 מאי 2018 11:18
ההיפך מפחד זה אדישות

הדס יקרה, אני אמשיך בחצי האנונימיות שלי וסיבותי עימי.
אומץ והתמודדות הם המשלימים של פחד, לא ההיפך ממנו!
ההיפך של פחד זה אי-פחד. אי-פחד הוא נחלת האדישים, המתכחשים והלא מודעים. את לא שם.
אבל, הכניעה לפחד, מותירה את הנפש לא שלימה. פה לצערי חלק הארי של האנושות נמצא.
אני לא טופחת על כתפי עצמי על האומץ להתמודד בארץ שלנו. אני כן מודה על יכולתי להכיל, בעיניים פקוחות ומבקרות להחריד.
אותה הכלה מקיפה גם את הרצון לראות עולם, לחוות תרבות אחרת, לקבל פרספקטיבה שוב ושוב. זה בסדר, זה טוב. ולא חייבים לחכות 30 שנות תרומה כדי לקחת מרחק (כמו שעמנואל מציע בעוקצנות היפותטית ב"מדברים על זה").
מקריאה של פוסטים קודמים שלך, ברור לי שאת ממוקדת יותר מרוב ההורים שאני מכירה, בהקניית ערכים וזהות לילדייך (וגם לעצמך...). אבל להייחס לזה כמשא כבד על כתפיים צרות זו נקודת מבט שגוייה לטעמי. בעיניי זו יותר זכות ועונג (ולפעמים גם ייסורים כאשר הם בוחרים דרך שונה משל עצמם).
בודדים יכולים להתגאות "בדברים גדולים" שעשו במדינה, לטובת קיומה. אבל כל עשייתם לא אפקטיבית, לולא מליוני אזרחים שמפיחים נשמה בכל רגע ורגע. אזרחים "שבסך הכל רוצים לחיות" במקום בו לחלוטין, ללא עוררין, ברור להם מי הם, מי הם שכניהם ואיזה גורל משותף מחבר ביניהם בכלל, ולעת צרה בפרט.
עם המודעות הזו והפחדים החשובים שגם להם אנו מודעים - בצורה רציונלית לרוב וטיפה אמוצינאלית במקומות הפחות מוסברים, אפשר וכדאי להתמודד.
אני מאחלת לך ולבני משפחתך הנאה וסיפוק מכל רגע בו אתם בוחרים להמשיך להתגעגע מרחוק (אני לא צינית כאן), מאחלת שלא תפתחו רגשות אשם מ"חוסר אומץ" ושתמצאו את ההגדרות הבסיס לשורשיכם ועצם קיומכם.
אל תתנו לשיפוט של אחרים (או מה שנתפש על ידכם כשיפוט) ללחוץ ולכוון אתכם.

הדס יקרה, אני אמשיך בחצי האנונימיות שלי וסיבותי עימי. [b]אומץ והתמודדות הם המשלימים של פחד[/b], לא ההיפך ממנו! ההיפך של פחד זה אי-פחד. אי-פחד הוא נחלת האדישים, המתכחשים והלא מודעים. את לא שם. אבל, הכניעה לפחד, מותירה את הנפש לא שלימה. פה לצערי חלק הארי של האנושות נמצא. אני לא טופחת על כתפי עצמי על האומץ להתמודד בארץ שלנו. אני כן מודה על יכולתי להכיל, בעיניים פקוחות ומבקרות להחריד. אותה הכלה מקיפה גם את הרצון לראות עולם, לחוות תרבות אחרת, לקבל פרספקטיבה שוב ושוב. זה בסדר, זה טוב. ולא חייבים לחכות 30 שנות תרומה כדי לקחת מרחק (כמו שעמנואל מציע בעוקצנות היפותטית ב"מדברים על זה"). מקריאה של פוסטים קודמים שלך, ברור לי שאת ממוקדת יותר מרוב ההורים שאני מכירה, בהקניית ערכים וזהות לילדייך (וגם לעצמך...). אבל להייחס לזה כמשא כבד על כתפיים צרות זו נקודת מבט שגוייה לטעמי. בעיניי זו יותר זכות ועונג (ולפעמים גם ייסורים כאשר הם בוחרים דרך שונה משל עצמם). בודדים יכולים להתגאות "בדברים גדולים" שעשו במדינה, לטובת קיומה. אבל כל עשייתם לא אפקטיבית, לולא מליוני אזרחים שמפיחים נשמה בכל רגע ורגע. אזרחים "שבסך הכל רוצים לחיות" במקום בו לחלוטין, ללא עוררין, ברור להם מי הם, מי הם שכניהם ואיזה גורל משותף מחבר ביניהם בכלל, ולעת צרה בפרט. עם המודעות הזו והפחדים החשובים שגם להם אנו מודעים - בצורה רציונלית לרוב וטיפה אמוצינאלית במקומות הפחות מוסברים, אפשר וכדאי להתמודד. אני מאחלת לך ולבני משפחתך הנאה וסיפוק מכל רגע בו אתם בוחרים להמשיך להתגעגע מרחוק (אני לא צינית כאן), מאחלת שלא תפתחו רגשות אשם מ"חוסר אומץ" ושתמצאו את ההגדרות הבסיס לשורשיכם ועצם קיומכם. אל תתנו לשיפוט של אחרים (או מה שנתפש על ידכם כשיפוט) ללחוץ ולכוון אתכם.
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
ראשון, 19 אוגוסט 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד