כבר שמונה שנים בגרמניה.
הפרספקטיבה רחבה יותר, מורכבת יותר, הגעגועים קיימים, אבל גם האמביוולנטיות.

עוד ביקור מולדת, עם ילידי גרמניה שכבר הספיקו לגדול ומציבים מראה.

מתי הדס תחזור לישראל?

 

מדברים על זה...

אז מה "עושה לנו את זה"? השייכות?

רגע, לפני שאני מתפנה לחשוב על השאלה שלך,
אני רוצה להוציא קיטור ולהתלונן על כך שלי אין את הלוקסוס הזה לבחון ׳מה עושה לי את זה׳: מנת פלאפל או שטרודל פריך? ״יאללה גברת תזדרזי״ או ״ביטה פראו רוזנצוייג״
תן לי את האפשרות להתגעגע ואז אענה לך על השאלה.

לא ענית לי.
שייכות מתקשרת למה שגדלנו עליו, או למה שנשטף לנו המוח כלפיו או לנוסטלגיה.
אני שמח תמיד לטוס לרחבי העולם,
אולי בגלל הידיעה שגם תמיד אחזור.
יש סקרנות,
יש רצון לשנות – אבל הכל מקבל משמעות בזכות ההשוואה לבית.

אבל אני מעולם לא עזבתי ממש את הבית.
מעולם לא הקמתי בית במקום אחר.
אני רק מפנטזת על האפשרות.
מדמיינת את עצמי חיה במקום אחר, נושמת תרבות אחרת, מגדלת אי שם את בתנו,
משחקת איתה מחבואים בפארק ענק עם אגם וברבורים ו... רוכשת ערוץ טלוויזיה בעברית.

אני חושב שרובנו, אפילו הבודדים שחיים את החלום שלהם, מפנטזים על שינוי.
שכן בכל מקום, נפלא ככל שיהיה, מתערבבים גוונים שלא טובים לנו.
שכן דפוק, כביש שלא מתוקן דווקא בשכונה שלי, מחדל מעצבן של גוף אחראי.
אבל שינוי אמיתי, דורש התמודדות עם ביורוקרטיה, עם תרבות שחלקיה ללא ספק לא מתאימים.
זה מה שיפה בטיול - אפשר לתת ביקורת באופן חופשי, לבחור להתמקד בפארק הנפלא, ולהתעלם מהשלטים של ״לא לדרוך״.
אבל ממש לגור ולחיות על פי כללי הסביבה החדשה?
ועוד כהורים שכל נימי נפשם מצווים: ״חייבים לבנות לילדים זהות״.
מה בונה זהות?

אתה ממש פרסומת מהלכת של משרד העלייה והקליטה.
אני מזכירה לך את מה שהדס כתבה,
שהיא מרשה לעצמה את ההרפתקה הזאת רק בזכות הידיעה שבמרחק ארבע שעות טיסה נמצא הבית שלה.
בוא נודה על האמת- טוב לה שם.
לא טוב לה עם ״רגשות האשם היהודיים״.

נגיד שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו ״בית״ במקום אחר,
אבל בואי גם נודה על האמת שהידיעה שיש לנו בית בישראל לחזור אליו, אם נאלץ לחזור, מאוד מנחמת.

למה כל כך קשה לנו להגיד בקול רם שהבית שלנו, פה, כבר לא ממש עושה לנו את זה ואנחנו חוטאים במחשבות כפירה על עזיבה?

כי ההיסטוריה, בעיקר זו שהובילה להקמת המדינה הזו, עדיין טרייה מאד.
יש לי רעיון: אולי אפשר להגדיר מחויבות של 30 שנה כדי לקיים את חזון המדינה
ולאפשר זהות שנותנת ביטחון,
שמאפשרת לילדינו להמשיך את הדרך,
ובשאר הזמן חווים עולם?
גם אין רגשות אשם (אני כבר תרמתי),
גם פחות קשה, כשקשה, כי יודעים שיש מוצא לגיטימי…
קצת מזכיר נישואים מוגבלים בזמן, לא? אפרופו שייכות וזהות…

הלו, הרצל... גם חוזה שונה עם המדינה וגם חוזה חדש איתי?

נו, את התחלת עם הפנטזיות!

רגע לפני פסח,

עמוסי תכניות וציפיות כתמיד, עלינו על טיסה ישירה לבסיס האם.

האווירון מטלטל אותנו בשמיים,
הילדים חסרי דאגה, מוקפצים על כסא המטוס, מאושרים.
כבר מזהים מהחלונות הקטנים את קו החוף המרהיב של ארצנו.

בערך שם אנחנו, המבוגרים, פוגשים בקשת הרגשות שמביא איתו כל ביקור מולדת.
הטלטול הוא לא רק בגלל תנאי הטיסה.
אנחנו שמחים - מוטרדים - אוהבים - טעונים - מתגעגעים - דרוכים והכל בבטן שמחכה לתת כבר ביס במנת פלאפל.

ביציאה מהמטוס אימרי, עם תובנה של בן ארבע וקצת, "כולם פה מדברים את השפה שלנו!" מצליח לתת לנו עוד סיבה טובה לכך שהגענו ארצה.

יום לפני ליל הסדר, ישראל אביבית, יפה ומחבקת. ירקרקה באופן יחסי לה ומצב רוחה טוב.
מחכים לקבל את הרכב השכור שהזמנו.
זה קצת מתעכב אז יוצא לנו להמתין על ספסל בפינה פחות אטרקטיבית של שדה התעופה.
ושוב זה אימרי (שכנראה מבלי להתכוון משחק את 'מצא את ההבדלים'), כששמע צופר של רכב הסיק בטבעיות, 'הי, מישהו פה מתחתן'.
ברטינגן, איפה שאנחנו גרים, שומעים פחות צפצפות של מכוניות,
אלא אם יש חתונה של טורקים, שאז הם נוסעים ברחובות העיר ומבשרים בהתלהבות על המאורע המשמח.
וולקם טו יזראל, פה מתחתנים, (אה, מצפצפים) על ימין ועל שמאל, בכל רמזור וצומת או כניסה לחניון. 

בדרך למושב אני כבר לא יכולה להתאפק וגם מלחיץ אותי נורא שממחר פסח,
אני מוכרחה להאכיל את מפלצת הפלאפל שבי.
עוצרים במקום הקבוע.
מוכר פלאפל פותח במונולוג פואטי מעורר געגועים, 'תכין אחד פלאפל טעים לגברת, עם חריף שנישאר חברים',
'קחי, קחי כדור, אבל אל תספרי לאף אחד' והוא מחלק לכל העומדים צפופים אצלו בתור.
בכביש המתפתל למושב ליאור אומרת שהיא כבר מכירה את הדרך.
אני והפיתה הרכה והמטפטפת שבידיי, חושבות לעצמנו, אלה יהיו זכרונות הילדות שלה, ההגעה למושב המוכר והאהוב. עם ריח הפלאפל באוטו ועם אמא שטורפת פיתה בלי ללעוס.

זה לוקח בדרך כלל שלושה ימים.
עד שהילדים שלי מפסיקים להסתובב עם גרביים בגינה ומגלים כמה כיף להיות יחפים,
עד שברור שגם שקל ועשרים אפשר לגהץ בכרטיס אשראי,
עד שאני מצטרדת מרוב שאני מדברת ומקשקשת, כי סופסוף אני יכולה, בשפה שלא שוברת לי את השיניים ולוקחת לי את כל האוויר.

טיול בוקר לגן השעשועים, גן יהודית, שם אני מפטפטת בנעימים עם איזו אמא.
היא לא תשאל אותי מה זו השפה הזו שאנחנו מדברים, ואני אהיה חופשייה מלהיות מוטרדת בשאלה מה היא חושבת על ישראל ועל ישראלים.
'אז לאן הקטנה שלך הולכת בשנה הבאה?' ואני אענה לה: אה, אנחנו בביקור פה. גרים בחו"ל.
ואז, שלוש, שתיים, אחת, התגובה הכי נפוצה תגיע: "איזה כיף לכם!".
תיכף, בדרך חזרה משם ליאור תדלג, מאוהבת כולה בכל מה שקשור לארץ הזו, במדרכה הסדוקה שלצד הכביש המוזנח.
אני אסתכל עליה בקנאה.
נזכרת שגם אני פעם הייתי מאוהבת בחיים בארץ ולא יכולתי אפילו לתאר פרידה זמנית מהם, לא כל שכן לגרמניה.
נגיע לאיפה ששולי המדרכה גבוהים מדיי על אף שהיא מובילה למעבר חצייה, ואני שוב אקטר בתוך תוכי שמי שתכנן את המדרכה לא עשה את זה באופן יסודי ושירותי כמו שאמור היה להיות, ואני אאבק עם הטיולון (ועם זה שנעשיתי נורא ביקורתית) כדי לפלס את דרכנו הביתה.
הטיול הזה בן השעה במושב יהיה תמצית הסיפור כולו.

באפריל קל לאהוב אותך ישראל.
רוח אביבית חמימה עדיין מרחמת ולא מכה בעוצמות שנכון הקיץ להביא עימו.
כל הארץ דגלים דגלים ובזה אחר זה מגיעים יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות ומספקים את התשובות ללמה בעצם.
ליאור ואימרי ביחד עם בני הדודים שלהם מטפסים על עץ השסק עמוס הפרי,
זורקים אותי בזמן שלושה עשורים אחורה לאותה החצר בה גדלתי.
והפעם הזאת, היו אלה שבעה ילדים בערך, בני חמש או שש על הנדנדה באותו גן יהודית, ששרו בקול וביחד את 'ההר הירוק' (הקטנים האלה יודעים את כל המילים בעל פה וזה לא שיר של סטטיק ובן אל) וגרמו לי שוב להרגיש שבאמת פה זה המקום הכי יפה בעולם.

כמו בכל ביקור מולדת תמיד חוזרת ונשאלת השאלה אם אנחנו מתכוונים לחזור ומתי.
'שאלת מליון היורו' אני עונה כדי לנסות ולהצחיק וגם כדי להתחמק מתשובה.
לפני שנים רבות הוצאתי דרכון גרמני וגרתי בארץ עם המחשבה הנאיבית שבמקרה של מתקפה איראנית על ישראל, צי של מטוסי לופטהאנזה יגיע ברכבת אווירית רק כדי לחלץ אותי,
עם הדרכון הבורדו בידי,
ויביא אותי לחוף מבטחים באיזו בונדסלנד שתושביה יקבלו אותי בסבר פנים יפות.
היום, אחרי שמונה שנים בהן אני חיה בגרמניה,
אני כבר יודעת, שאני יכולה להרשות לעצמי את ההרפתקאה הזו אך ורק בזכות הידיעה שבמרחק ארבע שעות טיסה נמצא מקום שהוא בית.
שקיימת ארץ, שבה אני ברוכה הבאה,
שהחדשות בה משנות לי את מצב הרוח,
שהשפה המדוברת בה חודרת אל עורקיי אל נשמתי.
שבה נמצא הלב שלי ושאליה ארצה (מתישהו) לחזור.