טויוטה מחוט ברזל חלוד

rusted wire Toyota in south Africa חוויות מאפריקה

חברים טובים שלנו, ארנון ואלון, פינקו את עצמם לקראת סיכום 60 השנים הראשונות לחייהם, בכמה ימי טיסה בגובה העשב במרחבים המרהיבים ומרתקים בדרום אפריקה.

ברור שעבור ארנון החוויות, המפגשים והמראות מהווים חומר משובח להצתת אסוציאציות.

לקרוא, להרהר ובעיקר - לקנא.
בסוף הפוסט - סרטון בעריכת אלון פרג

 

ששי בערב בבית בזכרון יעקב.
הקטנה מכינה את ארוחת ערב שישי האהובה עליה - סלמון ותפוחי אדמה בתנור מה שממלא את חלל הבית בריחות של בצל ותפוחי אדמה צלויים.
הזכרתי לה להניח פלחי לימון מתחת לדג כדי שלא ידבק לרדיד האלומיניום....
ברקע מתנגנים שיר ארץ ישראל הישנה מערוץ 103 אף אם.

התיישבתי לכתוב כי מנו פתח את ברז המילים שנצברו בשלושת החודשים האחרונים.
אולי זה קשור לאפקט יומולדת שישים עוד שבוע אבל הבוקר שוב הופתעתי מהעוצמות שיכולות לפרוץ ממצבי התנגשות או מפגש לא צפוי כמו הסערות המתחוללות כשגוש אויר חם ויבש מאד פוגש גוש קר ולח מאד.

אתמול בתשע בערב התקשרה התחקירנית של תוכנית הבוקר של אור הלר בערוץ עשר כהכנה לראיון הבוקר.
השאלות כמו היו לקוחות מפורמט של תחקירנית מנוסה אבל סיפקו את הסחורה.
פרטתי בהרחבה את מה שכבר סיפרתי בהנאה מרובה כמה פעמים בשלושת החודשים לאחר חזרתנו מאפריקה.

תשעה ימים של שכרון חושים של טיסה חופשית במטוסי אולטראלייט ספורטיביים במרחבי דרום אפריקה עם נגיעה בחופי האוקינוס בעונת נדידת הלויתנים צפונה.
השילוב של טיסה במטוס מינימליסטי עם ביצועים מדהימים והטבע שליחכנו גרם לי לרמות של אושר שלא הכרתי.
מסוג החוויות העוצמתיות שלוקח להם הרבה זמן לפוג מהזכרון בשל ההשפעה המקומית החזקה וגם כי רוצים להמשיך ולהסניף אותן עוד ועוד.

ואז היא שאלה את שאלת המחץ – מה היתה החוויה החזקה ביותר שאתה לוקח מהמסע ?
והופתעתי, שללא היסוס עניתי בנחת: "הילד עם הטויוטה מחוט ברזל חלוד...."
לאחר שתיקה קצרה של הפתעה היא ביקשה הסבר ולא נבהלה שגמגמתי שזה יהיה ארוך...

ובכן , גייסתי את האוקטבה הנמוכה....
אני טס על מטוסי קרב מגיל 18 וכעשרים ושלוש שנים על F-16.
בחמש עשרה השנים האחרונות טס באל על בכל רחבי העולם ובכל מזגי האויר.
עד לנחיתה באפריקה חשבתי שנגעתי בקצות מעטפת הטיסה האנושית האפשרית.

דווקא ה-Bush Flying הבהיר לי שיש לי עוד מה להכיר.
טיסה איטית, בגובה נמוך ונחיתה כמעט בכל מקום.
טיסה חופשית כשהמשימה הפעם היא הנאה צרופה.
בשלושת ימי הטיסה הראשונים הבנתי שעוצמות הפראות של אפריקה ניצחו בגדול את אנרגיות הטכנולוגיה. כנראה שרק אפריקה יכולה להציע תפאורה של טקסי התבגרות לטייסים מנוסים כפי שעורכים בשבט המסאי.
בוש פלייט זה שילוב של טיסה והתנהלות של רכבי שטח שמחייבת יכולות נחיתה והמראה בתנאים קשים ולא מתוכננים ו...השרדות.
די מהר התחלנו להבין מה זה ספארי אווירי.
כאן חווינו קשר חדש של אדם ומכונה.
לראשונה, לאחר כארבעים שנות טיסה משימתית מתוכננת, נחשפנו לטיסה חופשית ומשוחררת.
אין נתיבים מוגדרים, יש רק ערוץ קשר כללי לכל האזור.
טסים בגובה נמוך ונזהרים מחוטי חשמל.
נוחתים במנחתים מאולתרים ובדרך כלל מבצעים יעף הכרות עם תנאי השטח כדי לתכנן את הנחיתה.
ככה זה בבוש.... בנחיתה השניה, למשל, נחתנו בשדה עם עשב גבוה ושביבי העשב שעפו מהפרופלור הזכירו מכסחת דשא.... זה בעצם סיור בטבע בדומה לנעשה מרכב שטח, אלא שמבוצע ממטוסים קלים.
הטיסה מאפשרת הגעה למקומות שרכבי השטח אינם מגיעים וכיסוי מרחבים גדולים מאד בזמן קצר.
החלק המקסים בחוויה היה שלא חשנו סיכון.
מבחינה טכנית אלו מטוסים מאד פשוטים ואמינים.
יכולת ההמראה והנחיתה שלהם במהירויות מאד נמוכות ובתנאי שטח קשים מצמצמת מאד את הסיכון במקרה של אבדן מנוע. וכדי להרגיע את כל יקירנו - הרי שלא טסים מעל השמורות, היכן שנמצאים הטורפים הקטלניים....

בעצם, רק כשחזרנו מהמסע המדהים, הצלחנו לעכל עד כמה היה זה מסע מרתק במספר מימדים וחוויה מיוחדת ועוצמתית מאד של השתלבות בפראות האפריקאית .

בערב הראשון נחתנו על הר שולחן ונסענו ללודג' האקולוגי המקסים Ntafufu Eco Lodge.
זוג גרמנים בשנות הארבעים התאהב במקום המיוחד והחליט להקים לודג' אקולוגי שיופעל ללא צריכת אנרגיה.
המקום אכן מטופח ומקסים,ללא חשמל.
התאורה בחדרים, במקלחות ובארוחת הערב המשובחת היתה עם נרות ויש נקודת טעינה לניידים המחוברת למצבר שניטען ממערכת סולרית.
הנוף המדהים ליער ולים השאיר אותנו פעורי פה.
בבוקר, ביציאה מהלודג' לכוון המטוסים, עברנו דרך הכפר הסמוך וחלפנו ליד נשים וילדים שנשאו על הראש מיכלי מים מהנחל הסמוך ותהינו מדוע להם אין חשמל ומים זורמים שיכלו להיות מופעלים מפנלים סולריים.
עצרנו למלא את הג'ריקנים בתחנת הדלק בעיירה הסמוכה וראינו שהדלות וההתמכרות לאלכוהול, המובילים לביזה כחלק מהחיים, מחייבת אותם להתקין בתוך חנויות למכירת אלכוהול סורגי הגנה סביב המוכר.

ביום השני פנינו דרום מערבה לאורך החוף.
טסנו בגובה נמוך מעל הגלים במרחק של פחות ממאה מטרים מלהקת לוויתנים עצומי מימדים ששיגרו את עצמם מחוץ לים ונחתו בחבטה אדירה מתיזים סביבם סילוני מים.
לא הצלחנו להבין האם מדובר בטקסי חיזור או נסיון להפטר מטפילים.
כך או כך זה היה מחזה עוצר נשימה.
ובעוד אנחנו משתעשים עם להקות של מאות הדולפינים שתפסו גלים לאורך החוף, הסתבר שפועלת מולנו רוח אף חזקה שמעכבת את ההתקדמות דרומה ושהדלק לא יספיק לנו להגעה לאתר של לינת הלילה.
פנינו מערבה לתוך היבשת והנמכנו ל-Kei River Mouth.
קרייג המוביל התקשר לחוות בקר גדולה שהכיר והם נערכו להגעתנו לתדלוק.
נחתנו בפיינל תלול במנחת קצר שבין הרים גבוהים בצמוד לחווה.
זוג החוואים Ferndale החייכניים כבר חיכה לנו בטנדר טויוטה מצויידים בג'ריקנים.
במהלך התדלוק, הם סיפרו לנו שהם דור שביעי במקום אבל כל ילדיהם עזבו והם מאד חוששים מהלאמת רכוש הלבנים.
נפרדנו מהם בתחושה קשה ולאחר המראה התחוור לנו עד כמה החווה מבודדת בלב האין כלום שסובב אותה.
ביציאה משם נפרדנו במעבר נמוך במבנה ראש חץ ושוב נעתרנו לגובה הנמוך לתוך אחד הקניונים המרהיבים של דרום אפריקה.
התפרסנו לשורה עורפית ובמשך שעה ארוכה ליחכנו את השיחים שגדלו בצמוד לגדת הנחל, משמיעים קולות של הנאה מרובה.
הקירות הפראיים הענקיים והעוצמתיים שסבבו אותנו רק הגבירו את התחושה של קלות הריחוף והתנועה והרגשה מדהימה של שחרור כציפור נטולת חשיבות עצמית וכוחניות.
הטרדנו את מנוחת האנפות ליד האגמים הכחולים שליד הסכרים.

למחרת נחשפנו בהפתעה למימד המיוחד של קשר אדם תרבות - חזית ההתנגשות התרבותית של שחור ולבן.
נחתנו כהגרלנו להפסקת קפה קצרה אבל מיד לאחר הדממת המנועים ראינו מאות דמויות קטנות שרצו לעברנו מהכפר הסמוך.
תוך כמה דקות הוקפנו מאות ילדים יחפים, חלקם זבי חוטם, שהתבוננו בנו בפליאה כמביטים בחייזרים שהגיעו מכוכב אחר.
כאן פגשו לראשונה במרחק נגיעה, את התרבות השחורה הנקראת כאן ה"לא לבנה " – כפריים שעדיין לא מפותחים, שחייים ללא מים זורמים וחשמל.
ואז, בין עשרות הילדים שהקיפו אותנו במבט חושש, הוא צעד בנחישות, דוחף לפניו טנדר טויוטה בגודל של כחצי מטר עשוי כולו מחוטי ברזל חלודים תוך שהוא משמיע קולות של החלפת הילוכים ידנית.
לאחורי הרכב היה צמוד נגרר זעיר מרופד לנוסע זעיר. חבריו הביטו בו בסלחנות... הוא הקיף אותנו מספר פעמים ושב על עקבותיו היחפים בחזרה לכפר.
ובעודו מתרחק, מעלה ענני אבק זעירים מגלגלי חוטי הברזל של הטנדר שלו, תהיתי איך קרה שהפכתי לחייזר?
יכולתי לחוש את הפער העצום שביננו ואת חוסר הסיכוי שלו להשלים את מה שלמדתי בריאלי, בטכניון ובחיל האויר.
הרי לא מזמן אנחנו הלבנים יצאנו מכאן צפונה וכנראה שהתיאבון העצום שלנו לסוכר, לקקאו, לזהב וכסף בעצם גורם להנצחת הפער הזה ואולי אפילו מגדיל אותו?
ריח של צביעות חזקה עמד באויר.....

ושוב, ממריאים ולאורך המרחבים שבדרך ל Orange River, חוות בקר ענקיות שבבעלות לבנים הממוקמות בטווחים עצומים אחת מהשניה, ובין כל אלה, לפתע, גילינו את חוות הצייד המתפרנסות ממסעי צייד מבוקרים והסתבר שזה ענף תיירות מאד מצליח.
קריג היה בעבר מדריך של קבוצות ציידים.
הוא סיפר שהצייד מתבצע בהליכה, הראש של החיה שניצודה נשאר אצל הצייד כמזכרת אולם בשר הצייד חוזר לחווה ונמכר לאכילה באטליזים המקומיים.
במבט ראשון זה נשמע אכזרי (ואכן כך נראות חבורות הציידים הלבנים...) אולם מבחינת המקומיים זה הפתרון הנכון לבעיית ההתרבות המהירה של אוכלי העשב כתוצאה מצייד הטורפים שאיימו על הבקר והכבשים והקשיים הכלכליים של בעלי החוות.
היום התארך והגענו לאחר השקיעה והיה די חשוך.
אנטוני וצוות המלון חיכו לנו בצידי המנחת בטויוטות, עם אורות דולקים לסמן לנו את המנחת שנקצר כמה שעות לפני כן במיוחד עבורנו.
כאן לנו במלון Royal Hotel שבעיירה בייטולי – עיירה נידחת שהמסיונרים הראשונים קראו לה על שם מקום הולדתה של יהודית היפה מהתנ"ך שרצחה את אחד משרי צבא האויב במהלך המלחמה.
אנטוני רכש מבנה היסטורי מרשים והפך אותו למלון בוטיק.
הוא מקפיד לספר על העבר העגום של המקום, זכר לשואה שערכו האנגלים במהלך המלחמה בבורים.
המבנה והחדרים די בסיסיים אולם המסדרונות וחדר האירוח מרופדים באינסוף ספרים ואוסף של 80 אלף תקליטים שנרכשו במהלך השנים במכירות חיסול לרגע השכיחו את העזובה שמעבר לקיר.

למחרת, בעיירה קרדוק הנמצאת ליד הר הזברות, לנו במלון קולוניאלי מטופח ומפואר Victoria Manor Hotel.
בעלי המלון רכשו מספר בתים צמודים ששופצו ברמה בסיסית.
אולם חדר האוכל מקושט ומאובזר במיטב מערכות הסכו"ם והכוסות הויקטוראנים.
שם פגשנו לראשונה מקרוב את קבוצות הציידים הזרים שהיו לבושים בבגדי הסוואה.
בצהריים יצאנו עם עמוס לביקור בשכונת מגוריו MICHAUSDAL.
עמוס ה"לא לבן" המשמש כמלצר הראשי של המלון מזה כעשרים שנה.
שאלנו את הג'יפ של בעלי המלון ואני נהגתי לפי הנחייתו.
הסיור התחיל בתצפית כללית על הפרבר ועמוס הסביר ברהיטות את ההיסטוריה של האפרטהייד ומגבלות הדיור שהיו אז
משם נסענו לבית הקברות שהזכיר בית קברות בדואי.
לפי עמוס, למרות היותם נוצרים, מרבית ה"לא לבנים" משמרים את המסורת השבטית העתיקה.
הדבר המשמעותי ביותר הוא הכבוד למתים ולשושלת. הם יכולים להשקיע בטקסי הקבורה שכר של שנתיים.
בני השמונה עשרה נשלחים לבוש לטקסי מילה למשך חודש.
מי שלא הולך מנודה על ידי חבריו.
הבנות נמכרות לגברים ולכן לא משתלם להשקיע בחינוכן משום שאין לדעת מה יהיה שויין בעתיד.
כשעצרנו ליד החושה שלו נדהמנו לראות שהמקום נראה כמו מחנה פליטים משנות החמישים עם בתים של חדר וחצי ועזובה והזנחה בכל מקום.
בלוני הגז הותקנו בתוך המטבחון מחשש מגניבה.
הוא רוכש כל שבוע תלושי חשמל במכולת המקומית ובהתאם מוקצה לו חשמל דרך מונה.
כך חי המלצר הראשי של מלון מפואר.
משם נסענו לאנדרטה לזכר גיבורי המאבק שנרצחו על ידי שוטרים לבנים. מקום מודרני ומטופח המוקף גדר חשמלית כנגד ביזה....

בדרך חזרה צפונה, הלוויתנים הענקים זינקו הפעם מהמים תוך שהם מנפנפים לנו לשלום עם הזנב העצום.
מחזה מרגש.
גם להקות של אלפי הדולפינים המשתעשעים בגלי החוף והסרדינים כמו נפרדו מאתנו לשלום.
חוויה יוצאת דופן זומנה לנו כשקרייג הוביל אותנו לנחיתה על שפת הים.
התהליך כולל נגיעה קלה עם הגלגלים כדי להרגיש האם הקרקע מוצקה, ורק לאחר מכן נחיתה.
בארבעים שנותינו באוויר לא נחתנו על החוף...

ליטוף הטבע במקומות יחודיים שאפיין את כל ימי הטיסות העצים את הקשר המיוחד של אדם טבע .
דרום-אפריקה מספקת מגוון גדול של נופים שונים וטבע עשיר ועוצמתי.
ליחכנו מלמעלה, מגובה נמוך מאד ומהקרקע, קניונים, מפלים, גלים, שדות ושפע של בעלי חיים.
עדרי ענק של צבאים וזברות פרוסים במרחבים ענקיים לצד משפחות של ג'רפות וראמים ואפילו תנים ושועלים שהביטו בפליאה במכונות המעופפות.
את השקיעות המרהיבות ראינו כבר מאתרי הלינה המיוחדים שקרייג תאם מראש.
כמו Wavecrest Hotel על שפת הים – אתר יציאת סירות תיירי הלוויתנים והכרישים, מקום עם נוף מדהים של חוף ים הנשקף מכל חדר.

ואז...
הבוקר,
כשהתיישבתי באולפן בהרצליה ליד טליה ואור הרגשתי מוכן היטב להשמיע את משנתי הסדורה על האושר שנולד מהשילוב של הטיסה והטבע וקיבלתי את העובדה שאהיה עוד קישוט קל לקפה של הבוקר.
חייכתי אל הקטנה שהציצה מאחורי הקלעים, נרגשת מצלמת את המעמד מהנייד.
ואז הגיעה ההפתעה הלא צפויה.
האייטם שלפנינו דן בחידוש האחרון בארץ בעולם הגירושין שעיקרו שגברים הלוקחים חלק במשמורת משותפת כבר לא יהיו חייבים בתשלום דמי מזונות לאישה....
המרואיין, עו"ד לעניניי גירושין, היה רהוט וענה בחדות לכל התקלה של המראיינים.
ועוד הם משוחחים בלהט על מה שהיה ומה שיהיה, חשתי את גל החום המוכר שהחל מטפס במעלה עמוד השדרה ,הקולות והתנועות כאילו קיבלו פוקוס לאינסוף וחזרתי לנאומי עורכי הדין שלה במהלך אינסוף המשפטים האכזריים שניהלנו.
זה ספארי אכזרי, מסוכן ומלא מלכודות שיכול לפשוט את עורך.
ומה עם הגירושים שלי ???
כמעט והתפרצתי לשיחה... כל שנות המאבק וההישרדות שלי צפו ועלו ללא שליטה.
האם זה נושא שמקשט תוכנית בוקר??
לרגע רציתי לצעוק שישאלו את הקטנה איך זה היה באמת.
הרי היא ממש כאן !
אבל היא, האמיצה והחזקה, כנראה שהבחינה בסומק שעלה לי לפנים ובנחת חייכה אלי, הניפה אגודל וקרצה...
לפתע יכולתי להזדהות עם תחושת חוסר הסיכוי של הילד והטויוטה שבנה מחוטי הברזל החלודים שבחר להתרחק מהחיזרים שנחתו עליו בחזרה לאבק שהכיר.
חייכתי בחזרה לקטנה,אספתי את עצמי וניסיתי להעביר את מירב השאלות לאלון שישב לידי.
כנראה שצריך לטוס באפריקה כדי להבין שאיינשטיין והטויוטות לא תמיד מייצרים עולם טוב יותר.....

 

כמה טוב שבאתי הביתה

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
שישי, 19 אוקטובר 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד