נשים של תקווה

נשים של תקווה

 

מי אנחנו? מה אנחנו?

רונית שי מתעדת ארבע וחצי שעות מורטות עצבים, אבל מה שהיה שם באמת אלו ארבע וחצי שעות של "מנת מציאות".

 

זהו סיפורן של נשים שקופות שבשקט בשקט מוצאות את הקול שלהן.

זהו לא פחות סיפורה של רונית שלמדה להניח לדעות הקדומות שלה כדי שתוכל לראות ולשמוע.

ואם תרצו- זהו גם הסיפור הכי חם של החברה שלנו היום

מדברים על זה...

עם כמה שיש כאן סיפור אופטימי, זה מייאש אותי להודות כי גם אני לא נעצרת להכיר את הנשים האלו, גם הן שקופות בשבילי. אני לא באמת מנסה להכיר אתיופית....

בואי נתחיל מזה שתנסי להכיר אותי. אבל עכשיו ברצינות, זהו פוסט לא רק על אתיופיות...

לא לא לא, אל תלך לשם. הכי נוח להגיד שזו סוג של מטפורה, אבל זה הדבר עצמו. יש לנו חברה אתיופית שאנו לא טורחים לראות, להכיר, להבין. בשתיקה שלנו אנחנו נותנים יד לגזענות.

מרגיש לי שזה משהו לא זר לך, נכון? את יודעת משהו על זה...

נכון. אבל מה שכואב זה איך אני לא למדתי ממה שההורים שלי עברו. אני. מה שאני מנסה להגיד זה שאולי הגיע הזמן לעשות מעשה. עם כל הכבוד לגורמה וללייף סטייל, יש לנו כאן עבודה לעשות.

אורח החיים שלנו, נקבע על פי אמונתנו והערכים החברתיים שלנו. לא חייבים לבצע "אפליה מתקנת" ולהצביע: "הנה תראו, אני פועל ככה וככה ויש בזה אמירה חברתית".
למשל, אם בחרתי לחלוק את חיי עם מרוקאית, או אם אחותי בחרה לעבוד עם אתיופיות. זה הרי משתלב באופן טבעי בהתנהלות היום יומית שלנו. זה לא סותר את "הלייף סטייל" שאנחנו מקדמים.
האם רק אם אבצע "עבודה שחורה"... ותסלחי לי על כפל המשמעות, זה יהווה מסר מחנך?

אני בכל זאת מחכה שתקרא לי להצטרף לאקט החברתי שלך, שלנו, והפעם בלי סו שף.

שש בערב
אולם מסודר בשורות שורות של כיסאות מול הקיר הלבן עליו תוקרן המצגת. הברקו כבר מחובר ותודה לאל אפילו עובד. שולחן עם מפה לבנה ועליו מונחות תעודות סיום קורס. המים במיחם הגדול כבר רתחו והקרואסונים הגיעו טריים מהמאפייה... אפילו פינת יצירה מיוחדת לילדי בוגרות הקורס הוכנה, לא היה פרט שלא חשבנו עליו.

שלוש אחרי הצהריים, צפון הארץ
מנהלת תכנית לקידום נשים בעולם העבודה יוצאת לכיוון בית שמש. היא יודעת שהיא נציגת הנהלה בכירה יחידה שתגיע לטקס סיום קורס קידום תעסוקתי ולכן לא מוותרת לעצמה, אוספת ילדה בת שמונה פרטית משלה בדרך (כבר חופש...), ומגיעה בעשרה לשש.

שש בערב. הן לא מגיעות
13 נשים שנולדו באתיופיה והגיעו לישראל לפני חמש ועשר שנים. אולי אתם לא מכירים אותן, אבל סביר שראיתם את אחיותיהן מנקות את המשרדים שנכנסתן אליהם, או את בית הספר של הילדים שלכם. כנראה קניתם מוצרים שבת הדודה שלהן ארזה במפעל ושחברה שלהן שהגיעה מגונדר או אדיס אבבה סידרה במקרר של הסופרמרקט. אולי פגשתן את גיסתן מטפלת באימכם או בסבתכם בבית אבות, מסייעת לאחות ומנסה למצוא את מקומה בין העולה מאוקראינה וחברתה מקזחסטן.

13 נשים שהגיעו ברובן מעולם שיותר קרוב למאה התשע עשרה ממה שתנחשו, נשים שעברו במהירות האור אל העולם שכולנו נולדנו אליו ושלפחות אלו מאיתנו שעברו את גיל 40 מרגישים שהוא נע הרבה יותר מהר ממה שמוחנו קולט.

אלו נשים שדואגות שהילדים שלהן ילמדו את מה שהן מעולם לא למדו, ילכו לחוגים שאליהם הן עצמן לא הלכו אליהם, מנסות לחנך ילדים לחברה ותרבות שהן יודעות עליה כל כך מעט. אלו גם הנשים ששולחות את הילדים לגולני, לחימוש, להנדסה קרבית, מתבוננות בבן המתרחק עם התיק הענק, ושותקות, כי אין להן את המילים, רק את דפיקות הלב הפרטי, בינן לבין עצמן.

שש בערב
במשך חורף גשום וקר הן הגיעו, שבוע אחרי שבוע, יום רביעי בערב, ללמוד. לפעמים האוטובוס איחר, היו פעמים שילדה בת חמש בכתה ולא הניחה לאמא לצאת מהבית. לא פעם הבת הבכורה או האחות הצעירה שאמורה לשמור על הקטנים לא הגיעה... אבל לבסוף הן הגיעו, התיישבו ליד השולחנות והחליטו שהן מתחילות במסע חדש, שלא די להן בהישגים המופלאים שכבר הגיעו אליהם. הן לא מבקשות תרומות או סל מצרכים לפסח. הן לא מבקשות נופַשים למשפחות מעוטות יכולת. הן לא מבקשות דבר זולת ההזדמנות לרכוש השכלה, ללמוד מקצוע, לעבוד בו. הן רוצות למצוא טעם לחייהן ופרנסה למשפחותיהן, הן בעיקר מבקשות להיות לחלק בלתי נפרד מהחברה שלנו, לא בשוליים אלא במרכז. הן רוצות לעשות זאת מבלי לוותר על זהותן.

שש בערב
הן לא מגיעות. אנחנו מתבוננות זו בזו, הצוות שעובד איתן, ולא מבינות. מה קרה?! איך יכול להיות שהן לא מגיעות?! לאט לאט התמיהה מתחלפת בכעס, באכזבה, אפילו ייאוש. שלוש הנשים שנכנסות סופגות את האכזבה העמוקה שלנו, ממה שתפסנו כזלזול שלהן וככישלון שלנו: "שוב האתיופים מאחרים, שוב הם לא מודיעים, שוב הזמן האתיופי הזה..." חודשים על גבי חודשים הן הוכיחו עד כמה הקורס שמכין אותן לקראת השלמת השכלה ובחירת מקצוע עתידי, משמעותי עבורן, אבל אנחנו היינו כמו אותה ילדה מאוכזבת שלא באו למסיבת יום ההולדת שלה... כאילו המסיבה היא עבורנו...

שכחנו איך הן מסוגלות ללהטט בין ילדים-עבודה-קהילה-בן זוג והורים קשישים יותר מכל אמא במודיעין, ראשון לציון או רמת אביב, כדי להגיע מדי שבוע בשמונה בערב... בתוך דקות אנחנו נופלות לאכזבה וגרוע מכך, לכעס. לא עוצרות להתבונן במה שמתרחש, לא נותנות אמון ברצונן לעבור את המרחק שנותר אל עבר חברות מלאה ושוות זכויות בחברה הישראלית.

שבע וחצי בערב
הגיע זמן חלוקת התעודות, ליד שולחן הכבוד יושבות נשות הקורס נרגשות ורציניות, האחרונה הגיעה לפני דקה ואחת התקשרה בעצב גדול שהיא חייבת להחליף חברה לעבודה באופן פתאומי ולא תגיע...

כן, בהדרגה הן הגיעו... נושאות את מגשי האינג'רה, הווט (רוטב חריף) והדבו (לחם אתיופי). חלקן לבוש ביפים שבבגדים המסורתיים, כאילו הגיעו לחתונה, וחלקן לבושות כמו כל אישה צעירה מערבית, גם הן בבגדים חגיגיים, והילדים איתם, רחוצים, יפים להפליא ומתרגשים מאד. ילדים מגיל שנה על גבי גבה של אחת המשתתפות ועד גיל 16. "הגעתי בחמש מהעבודה במפעל, הכנתי את האינג'רה והרטבים, התרחצתי, התלבשתי ובאתי... הפסדתי המון, נכון?" אומרת בצער אישה יפה שהגיעה באיחור והלב נשבר. אמא של ילדה בת 12 שהנחתה את הטקס מגיעה אחרי שעה, נושאת מתנות מפוארות שנקנו על ידה לצוות בשם הקבוצה כולה. בעל של השלישית רץ לעזור בהקמת סוכת אבלים והיא חיפשה סידור לילדים שלא יכלו לבוא לטקס...

שמונה בערב
לאט לאט אני מבינה. אני מבינה מה קרה ברגע הכל כך משמעותי לכולנו, למנהלת שהגיע מהצפון במיוחד, מבינה עד כמה חשוב שתהיה שם... לצוות שהתאמץ כל כך כדי שיהיה טקס יפה ומרגש שיבטא את הכבוד שהוא חש כלפי הנשים הללו.

כל כך היינו עסוקות בעצמינו, בסיפוק שלנו מהבאת קבוצת נשים למעמד קבלת תעודות, בהצלחה שלנו, וכמעט שפספסנו את העדות האמיתית להצלחה - הנתינה שלהן. כמעט ופספסנו את משמעות הנתינה של 13 הנשים הללו שהתכוננו לטקס ברצינות מלאה, מתוך כבוד והתרגשות לא פחות מאיתנו. נתינה של אמון בנו בראש ובראשונה, והכרה בחשיבות שאנחנו נתנו לאירוע הזה. לא הצלחנו להבין שהן הראו את הנתינה באופן שהן מבינות, שהן יודעות, וכן, לא בדיוק בדרך, בקודים, בשפה שאנחנו מכירות ודורשות מהן לאמץ.

זו הייתה נתינה של אישה צעירה שמתקלחת אחרי יום עבודה מפרך, מנסה להוציא את ריח הדגים שארזה משערה כדי להגיע בשיער חפוף, לובשת שמלה צהובה חגיגית להפליא, נושאת בידה מגש אינג'רה וילדה אחת בת 16 לצידה, גאה ומאושרת על אמה שמקבלת היום תעודה.

אצא לי השוקה
התאווה לנשנוש...

פוסטים קשורים

 

תגובות

אורח - רוניה הררי בתאריך שלישי, 29 מאי 2012 23:54

היה לי מרתק לקרוא! הדברים כתובים מקסים בשטף והתיאורים יוצרים הרגשה שהכל נוכח כאן בגובה העיניים. הכתיבה גלויית לב ונוגעת בבשר החשוף וכמובן, מעוררת הפניה של התכנים ושל השאלות העולות מהם, כלפי עצמי. מה אני עושה בנדון? האם אני עושה די? הכתיבה מנעוררתצ עניין רב והערכה רבה הן מבחינת התכנים והם מבחינת איכות הביטוי במלל. ישר כוח!

היה לי מרתק לקרוא! הדברים כתובים מקסים בשטף והתיאורים יוצרים הרגשה שהכל נוכח כאן בגובה העיניים. הכתיבה גלויית לב ונוגעת בבשר החשוף וכמובן, מעוררת הפניה של התכנים ושל השאלות העולות מהם, כלפי עצמי. מה אני עושה בנדון? האם אני עושה די? הכתיבה מנעוררתצ עניין רב והערכה רבה הן מבחינת התכנים והם מבחינת איכות הביטוי במלל. ישר כוח!
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
חמישי, 18 יולי 2019

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד