תנו לי לעבור!

תנו לי לעבור!

לעבור בזמן, אבל בלעדיו 
רונית שי לא מבינה למה לא נותנים לה כבר לנוח ממירוץ החיים ומי לעזאזל הפקיע את "גיל המעבר" לטובת כל מיני הגדרות המסרבות להניח לנו להזדקן בשקט

מדברים על זה...

נו, עמנואל, אז מה אתה: מתבגר או מזדקן?

אני חייב להודות שאני ממש לא מעוניין לחשוב על הנושא. אני בהכחשה מוחלטת. אני מתחנן, הניחי לי לנפשי (המתבגרת).

עד כדי כך, הא? פתאום כשאני חושבת על זה, נראה לי שאנחנו מזדקנים יותר מידי מהר. סליחה, מתבגרים יותר מידי מהר. כ"מתבגרת" עם רגל אחת בגיל המעבר, אני מרגישה שהחיים שחייתי רק הכינו אותי לפריצה הגדולה שעומדת להתרחש בכל רגע. אז מה זה אומר עליי שגם אני חיה בהכחשה?

ביג טיים יקירתי, אבל מוטב להיות בהכחשה ולא בחרדה שעוד רגע הכל נגמר.

בכל זאת, יש משהו בדבריה של רונית..אולי כדאי שנירגע עם האטרף של החיים ונתחיל ליהנות ממה שהספקנו וממה שיש?

ואולי גיל המעבר הוא בכלל עניין מנטלי. אני מאושר מהיכולת שלי לעשות, גם כשזה בלחץ, ואולי דווקא בגלל הלחץ. אני נהנה מעצם העשייה, לא מהתוצאות. ברגע שיש תוצאות, נמאס לי. אז אני לא מוצא סיבה לעצור. מה שאני מנסה להגיד שאני לא צריך לעצור כדי ליהנות..

אתה מנסח יפה את הפחד שלך: להפוך ללא רלוונטי.

מבחינתי ההבדל בין גיל שני לשלישי הוא לא בשאלה האם לעשות או לא לעשות, אלא במה עושים. העצירה כשלעצמה, לא עושה לי את זה, היא מבחינתי הגיל ה"אחרון", ואני בכוונה לא נותן לו מספר.

נראה לי ששנינו מסכימים שהזקנה תמיד באה בעיתוי לא טוב. אתה תמשיך לעשות ואני אלך לצבוע את השיער.

אני בת 47 וחצי. אם הייתי חיה ב 1970, נגיד, והיו מתארים אותי בכתבה לעיתון, גם נגיד... היו כותבים:"רונית שי, אישה בגיל המעבר, שמורה טוב..."

"גיל המעבר"

מתי בדיוק הפסקנו להשתמש בביטוי הזה? מה, אנחנו כבר לא במעבר לגיל הזהב? בדרך לפנסיה הנכספת, לדשדוש איטי בין חוגי ברידג', נכדים והטיול הבא לדרום צרפת?

תחשבו על המנוחה שיש בביטוי הזה: "גיל המעבר". הנה, כבר התמקמתם בצורה זו או אחרת - משפחתית, חברתית, אתם גרים בבית שלכם כבר לא מעט זמן. רובכם עוסקים במקצוע משלכם כמה שנים טובות. מה שהשגתם - השגתם, מה שלא, כבר כנראה לא יקרה... אתם הרי במעבר, הסוף יותר קרוב מההתחלה.

וזה בסדר גמור.

אבל, למישהו היה דחוף לשנות את הסדר החברתי. זה מתחיל מזה שגיל ההתבגרות פשוט לא נגמר אף פעם, לפחות לא עד גיל 27. בחיי שראיתי כבר ספרות מקצועית שהאריכה את גיל ההתבגרות לאותו גיל בו כבר אני מצידי הייתי בהריון השני שלי, אחרי תואר ראשון, עובדת במוסד רפואי ממשלתי.

אבל לא. היום "הילדים" הולכים לצבא, "הילדים" נוסעים לטיול הגדול, "הילדים" הולכים לאוניברסיטה. אתמול קניתי גרביים לילד שלי בן ה-21 ושאלתי את עצמי אם גם כשיהיה בן 25 אעשה את זה. כשאני אומרת לאנשים בני גילי שבעינַיי ילד, (כן... אני לגמרי בתוך השיח הזה), אחרי צבא, צריך לעמוד ברשות עצמו ולעזוב את הבית, הם מסתכלים בי במבט מזועזע "אבל איך הם יסתדרו? נורא קשה בחוץ וזה לא כלכלי לשכור דירה, שיחסכו".

יש לי בשורה לכל ההורים באשר הם: "ילדים זה לא כלכלי! בשום גיל" (חוץ במקרים של ההוא מהפייס כמובן)

עכשיו להזכירכם, אני בגיל המעבר לעזאזל. כמו "יום האם", שהופקע לטובת המותג ההזוי והמעצבן "יום המשפחה", אני מבקשת להחזיר את הקונספט הישן והטוב שבו מותר לי לנוח ממירוץ החיים, להפסיק לגדל מתבגרים אבל גם, לא פחות, להפסיק כבר להתבגר בעצמי תוך הכחשת העובדה שכולנו מסרבים להכיר בה: כן, אנחנו בגיל המעבר.

מה קרה לנו? מה כל כך נורא בלהכיר בַֹּסוֹף? בשביל מה הפכנו את גיל המעבר לגיל התבגרות שני, רק בלי חצ'קונים?

ולפני שתענו, תחשבו על השאלה הבאה: למה בדיוק גיל הזהב הפך להיות "הגיל השלישי"?

בשביל מה האריכו את גיל הפנסיה? מה נסגר עם זה שמאפשרים ואפילו מצפים ממי שהגיע לגיל הזה להמשיך לעבוד? ואף מילה על נשיאנו הנערץ... עכשיו, אם ההורים שלנו בגיל השלישי, זה אומר שאנחנו בגיל השני. כן, רשמית, אין כזה דבר יותר "גיל המעבר"!

זה ימשיך וימשיך וימשיך. פשוט מתקדמים במעלה הדורות, עד, שכמו הסוס של הברון מינכהאוזן, פשוט נופלים.

מה הפלא שבני דורי מצויים באטרף לשינוי מקצועי, להגשמה עצמית, לגילוי הנשמה הנעלמת ברחבי הודו או במסעות ג'יפים לנשים. אנחנו רק בגיל השני, יש לנו עוד שלושים שנה של פעילות מלאה... תחשבו על זה, חשבון פשוט: אתם בקריירה שנייה או שלישית, כמקובל כיום, עם כל מה שניהול קריירה אומר. המתבגרים המזדקנים שלכם, אם וכאשר ייאותו להמשיך את השרשרת הגנטית, יביאו אליכם את ילדיהם הפעוטים, הפולטים, הזקוקים לשירותי שמרטפות וכן, גם תלכו להופעות בחוג לריקוד של מתנ"ס קריית משהו. להזכירכם, בני דורי האהובים (התקרבנו משהו במהלך הכתיבה, לא הרגשתם?), אנחנו נהיה בני שבעים בערך עם הולדת הנכד הראשון, בקצב שהדברים הולכים.

הרי יש זמן...

אנחנו לא מזדקנים, אנחנו רק מתבגרים ולכן אין למה למהר, זה יימשך לנצח.

נדמה שלכולנו, גם לי, משהו פשוט לא מספיק. מי פה לא החליף מקצוע, מקום עבודה, בני ובנות זוג? טוב שילדים אי אפשר להחליף... אנחנו חיים כאילו אין סוף ובאותה נשימה, אנחנו חיים בחרדה כל כך גדולה מהסוף, עד שאנחנו מותחים את ההתחלה של החיים. אנחנו מושכים את השנים בהם נדמה שהכל עוד פתוח, ולכן מפספסים את השלב הזה שבו אפשר להניח קצת, להיות עם מה שיש, גם במחיר הידיעה שהוא זמני, לא מספיק, לא בדיוק מה שחלמנו ובעיקר, שהוא עומד להיגמר.

להתראות בקאנטרי קלאב.

דרג את הרשום בבלוג זה:
לכל קרח יש סדק
המדרום

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
רביעי, 25 אפריל 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד