מה שיוצא אני מרוצה?!

מה שיוצא אני מרוצה?!
חייב להיות מרוצה? 

תגידו, אנחנו מאושרים כל הזמן?

 

אז מה אנחנו רוצים מהילדים שלנו? האם איבדנו את היכולת ללמד את הילדים שלנו לא להיות מרוצים?

 

מדברים על זה...

זה בהחלט נושא רגיש אצלי.
היכולת או חוסר היכולת שלי, להתמודד עם תסכול של ילד.
אני מיד ממהרת לנחם ולמצוא פתרון. אכן בעיה.

מכיר גם מכיר. את הרי מתרגמת תסכול לגיטימי של ילד ל"חוסר אושר" ואם יש כזה, אז את ממהרת להסיק מסקנות לגבי עצמך ואחריותך.

עד לרגע קריאת הפוסט של רונית, לא העלתי על דעתי שדרך ההתנהגות שלי פוגעת בכישורי החיים של ילדינו. התפיסה ההורית שלי הייתה ועדיין קיימת פה ושם כשאני לא מודעת: 'אני אחראית בלעדית לאושר של ילדי, ואם הוא לא מאושר - אני כנראה עושה משהו לא נכון'.
די נרקיסיסטי, אם חושבים על זה..

אני לא מאמין שאנחנו פועלים מתוך נרקיסיזם, יותר נכון מפחד.
אין רגע שאנחנו לא עושים השלכות מילדותינו, תפקוד הורינו וכו' - על תפקודנו שלנו.
מתים מפחד שנעשה את הטעויות שעשו איתנו, שבסוף יצא לנו "מוצר פגום".

המסר הוא כל כך חזק מבחינתי. אני שמה לב, שאפילו מולך, בן הזוג שלי, אני פועלת מתוך אותם קודים: אם אני יכולה לחסוך ממך "צער" (לתפיסתי) או התמודדות, אני לא אהסס לעשות הכל כדי שלא תסבול.

על מנת לצמצם נזקים , לפחות כלפיי :), אני מציע שניישם את המסר קודם על הילדוד'ס......

מאז ומתמיד היה לי דיון פנימי עם משפט המפתח של גננות באשר הן: "מה שיוצא אני מרוצה".
בדמיוני הפרוע המשפט הזה התפתח כנראה מהתגובה ההורית הידועה לילד שרץ רץ רץ והופ, נופל: "לא קרה כלום!" אנו מגיבים במהירות הבזק לפני שהפנים מתכרכמים לבכי (המהדרין חוזרים 3 פעמים, כדי שיבין שלא קרה כלום גם אם כואב לו, או שהוא מתבייש שנפל, או שסתם נבהל).
לדעתי הפרטית וללא תיקוף מדעי, אני טוענת שהביטוי הזה הוא נכדו החוקי של מה שההורים עצמם היו שומעים בילדותם מהסבתות המתבוננות בהם כשהם משתוללים להנאתם על הספות ומצקצקות:"זה ייגמר בבכי...". כמובן שהן גם דרשו מהגורים, בהתאם לנבואה, להפסיק ומיד את ההתגוששות המהנה שהיו שקועים בה.

"הכי חשוב שהילד יהיה מאושר" אומרים היום.
חתיכת משא אנחנו שמים עליהם, לא? אתם מאושרים כל הזמן? כשאתם נופלים אחרי שרצתם (נגיד שהלכתם בביטחון מלא להתקבל לעבודה שרציתם ולא התקבלתם), תשמחו תמיד לשמוע "לא קרה כלום" ו"יאללה תתקדמו"? או שתרצו להחליט בעצמכם אם באמת לא קרה כלום, או רחמנא ליצלן, מותר גם להתבאס, להתרגז, אפילו לבכות?

אז מה גורם לגננת להשתמש במשפט הזה?
האם זה חינוך טוב לקבל את המציאות כמו שהיא ולא להתפנק?
או שמא זו הדרך שלה ושלנו להרגיע את עצמנו? שלנו, כי בואו נודה על האמת שלמדנו להגיד אותו דבר, גם כשאנחנו מנהלים צבא של שלושה ילדים ולא של 35 דרדקים.

שהרי אם הילד מרוצה ולא בא בטענות, אז יצאנו טוב במפרט ההורי העכשווי, האומר שעלינו לדאוג לאושרו של הילד.
אגב, סוד לא ידוע הוא, שלא פעם אנחנו דואגים לאושרו של הילד כדי לשמר את זה שלנו... תודו שיש משהו ממכר בתחושה הנפלאה שאנחנו אהובים, רצויים, מחובקים ומוערכים על ידי צאצאנו ותלמידנו היקרים.

אבל אולי איבדנו משהו בדרך אל האושר...?

אולי איבדנו את היכולת ללמד את הילדים לא להיות מרוצים.

אולי בדרך אל עדת ילדים ממושמעים ולא פחות חשוב, מחויכים תוך כדי כך, הצלחנו להשמיט את היכולת של הילד לדעת מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה ושכן - זה יותר מבסדר להגיד שאתה לא אוהב את השלוק וורוד כי אתה בן! ובנים לא אוהבים ורוד, בנים אוהבים כחול!

לא, אל תמעיטו במסרים היומיומיים שלנו לילדים. חלק חיוני הוא היכולת לדעת מה אתה רוצה ומה אתה לא רוצה, מבלי לחטוף על הראש שאתה "ילד לא טוב" בגלל זה.

"אז מה? נקבל חצי גן בוכה בגלל שהילדים קיבלו שלוקים בצבע הלא נכון?"

שמחה ששאלתם, או כמו שאומרת המרצה בכנס:"שאלה מ-צ-ו-י-נ-ת".

אז ככה,
הדבר השני שאיבדנו, הוא את היכולת לשאת את התסכול של הילד מבלי להיבהל מזה.
מה רע במשפט הבא:"נכון, לא קיבלת מה שאתה רוצה וזה גם אפילו מובן שאתה לא מרוצה אבל ככה זה עכשיו".
הילד הזה אולי יגדל עם הבנה ש"מותר לא להיות מרוצה" ו"מותר להתרגז על זה" אבל והאבל גדול, לא צריך ללכת לבית המשפט העליון על זה שלא קיבלת את השלוק הכחול האחרון בשקית.

שאלת השאלות היא אם המבוגר האחראי יעמוד בזה, לא הילד.
תסמכו עלי, הילד יעמוד בזה מהר מאד. מי שמתקשה לעמוד באכזבה של ילד שלא קיבל את מה שרצה זה המבוגר עצמו. יש מי שפשוט לא עומד ברעיון שהוא לא סיפק את רצונו של הילד בשלוק הכחול החיוני לזהותו של הילד כזכר - אלפא - לעתיד - קצין בצנחנים.
יש את מי שלא יכולה לשאת את הפרצוף הנעלב ואפילו הכועס של ילדתה הנוזפת "את אמא לא טובה".
יש את אלו שבתוך שנייה פרצוף מאוכזב של ילד, שולח אותם לילדותם האבודה שלהם עצמם,בה לא ראו אותם/לא הקשיבו להם/לא ספרו אותם.

אל תטעו לחשוב, השלוקים הם משל בלבד.

היכולת הזו להגיד לאחר, בעיקר לאדם מבוגר "אני לא מרוצה עם מה שיוצא" היא נכס צאן ברזל בכישורי חיים שלנו בהמשך.
היכולת להגיד "זה לא נכון לי" ואז לבדוק האם אפשר או אי אפשר לשנות את "הקלפים" או שצריך לשחק עם הקלפים שיש, שווה לא מעט.
דמיינו למשל את אותו "ילד אוהב שלוקים כחולים" שאומר שהוא לא מרוצה, לא חוטף מבט צונן מהמבוגר האחראי בסביבה. ואז, הוא מנסה, למשל, להתחלף עם הילדה הג'ינג'ית לידו שקיבלה צבע כחול. או, שהוא מוצא ילד שקיבל כחול והוא בעניין של ורוד דווקא... או שהוא לא מוצא... והגננת אומרת לו שנכון, זה מרגיז, אבל אין לה את הזמן והכוח למצוא שלוק לכל ילד הפעם.

כן, כשרצים אפשר ליפול וכשמשחקים, לפעמים גם מתנגשים (ועל זה בפוסט על נישואין...).
לא תמיד אנחנו נהיה מרוצים, אבל זה לא עושה את הגן פחות נפלא, אולי להיפך.

דרג את הרשום בבלוג זה:
שוק נתניה - או לה לה...
כלב מי שלא אוהב ילדים

פוסטים קשורים

 

תגובות

עוד אין תגובות לפוסט זה. זה הזמן לתגובה ראשונה שלך
כבר רשום/ה באתר? לוגאין כאן
אורח
רביעי, 25 אפריל 2018

Captcha Image

בחזרה לראש העמוד