כאשר אמונה הופכת לפנאטיות עיבוד גרפי: עמנואל רוזנצוייג

האם זה פליאו?

אולי אחת השאלות הנפוצות ביותר בקרב אלו העושים את צעדיהם הראשונים לכיוון התזונה הפליאוליתית.

אבל אין לי כוונה להציג עוד רשימת מוצרי מזון וחומרי גלם. יש כאלו מספיק ברחבי רשת האינטרנט (קישורים בסוף הפוסט).
עבורי השאלה מציגה יותר תפישת עולם מאשר רשימה טכנית.

ככל שאני מסתגל יותר, מרגיש בטוח יותר ומשם משתף מתכונים שמשמחים את בני ביתי –דווקא ברשת צצות התנגדויות שמקפיצות לי פיוזים, כאלו שכבר קפצו פעם מסיבות אחרות.

אני משתף אתכם באנטגוניזם החריף שלי לאספקט מסוים של דת. תהיה אשר תהיה.
ובאותה נשימה, מתנצל בפני שומרי המסורת באשר הם. הגרפיקה הפרובוקטיבית לא נועדה לפגוע במהות האמונה.

 

 

דרך הלימוד שלי ושינוי אורח החיים עוברים במרחב הבלוגים, תוך איסוף מתכונים ורעיונות אשר בדרך כלל מלווים גם בדעות וחוויות אישיות של הכותבים.
כמעט בכל יומיים אני מנסה איזה מתכון חדש, מתאים אותו למצרכים שקל להשיג בארץ וכמובן לטעמי ולטעמה של זוגתי (שזה אפילו יותר חשוב לי מטעמי שלי... מה שטעים לה כנראה שאכין שוב).
ניסיונות רבים, גם אם מובילים לתוצאה סבירה, לא נרשמים אפילו במחברת הפרטית, שלא לדבר על פרסום כאן, בבלוג הזוגי שלנו.
אבל מידי פעם אני עולה על מתכון מרגש בפני עצמו או חשוב כמתכון בסיס. אז השמחה גדולה והדרך לפרסום קצרה.

לפני כמה שבועות פרסמתי מתכון לעוגיות טחינה נפלאות.
בגיל וששון הפצנו את הבשורה גם בפייסבוק ואז, מיד, חטפנו סטירה חזרה לפנים.
"זה לא פליאו! ", "זה בעיקר פחמימות" והנימוקים הדגישו את הסכנה שבמתוק.

אויי גוועלד...

כשהעזתי להביע את תפישת עולמי וגם להבין מה רע בעוגייה של אחרי הצהריים שאפויה כולה ממרכיבים שממוקמים עמוק ברשימות שהזכרתי בפתיח, נחסמתי בפני הקבוצה בפייסבוק (שמתהדרת דרך אגב בתואר "לא מצונזרת", כמה אירוני).

שבועיים מאוחר יותר, חבר העלה באותה קבוצה, בהתלהבות ותמימות, תמונות של לחם שאפה על פי המתכון כאן בשטעים ואף הגדיל לעשות וצרף קישור ישיר למתכון ו-בום, מיד קיבל על הראש: "זה לא פליאו! יש בזה פחמימות".

וכך זה ממשיך
גם המתכון לממרח החבושים שכל כך שמחתי בהצלחה שבשחזור הטעם והמירקם של המעדן הזה, זכה לתגובה צינית "מה פליאו בזה"? וכדי לעזור לי להבין, נוסף משפט ציני עוד יותר: "למה לא להשתמש בסוכר לבן, בסך הכל מבשלים סלק ומסננים". הכותב התכוון "להסביר" לי שיש במתכון "60 כפיות סוכר".

אז זה הזמן לשאול שוב: "האם זה פליאו?"
ואני אוסיף שאלות מנחות:

פנאטים דתיים – הן בדתות שקשורות לאל כזה או אחר והן באמונות של אורח חיים ותזונה – בעיני פועלים מתוך אחת משתי הסיבות הבאות:

  1. צורך בשליטה
  2. פחד מאיבוד שליטה או פחד בכלל

פנאטים מרחיקים את האנושות מרעיונות יפים, מעשיים, לעיתים מרתקים.
כך נמנעתי מהתנסות באורח החיים הפליאוליתי כאשר סביבי שמעתי מסרים קיצוניים וחותכים. פנאטיים.

מול אלו, מתקיימות קהילות של ליברלים.
אנשים שתרים אחר עובדות, מסקנות ומבינים ששום דבר לא חד-משמעי. שאין טכניקה או חומר או תפישה שמתאימים לכל האוכלוסייה.
שמבינים שכל אחד מאתנו מיוחד הוא ורב הנסתר על הגלוי בתמונת הקשרים בין מרכיבי החיים שלנו.
הליברלים משלבים תובנות במסתורין דרך ניסוי מבוקר, אישי. שוקלים בהגיון פנימי ואם טועים – לא מתרגשים. מתקנים כיוון.
הפליאוליתי הליברל מסתכל על האדם הקדמון כדי לקבל פרספקטיבה פשוטה – איזו תזונה התאימה לנו אבולוציונית.
קצת היסטוריה, קצת ארכיאולוגיה, קצת אנתרופולוגיה, הרבה מדע והתוצאה, נחרצת ככל שתהיה – נתקלת בדעות מדעיות סותרות ונחרצות לא פחות.

אז בעיני, נדרשת כאן צניעות.
ומהצניעות הזו, נדרשת גמישות ומעל הכל – פתיחות.
פליאו זה לא "בלי פחמימות". זה כן "עם פחמימות מסויימות". אילו? כמה? תלוי. צריך לנסות, לעקוב, להתאים לפעילות גופנית.
פליאו זה לא בלי סוכרים. זה בלי סוכרים מעובדים וכן בחירה שקולה של סוכרים טבעיים
פליאו זה לא בשר ושומן בלי הגבלה. זה כן בשר ושומן במינון סביר. כמה? שוב תלוי. כל אחד צריך להתאים לעצמו.

באורח החיים השפוי שאני מנסה לסגל לפחות בהיבט התזונה, אם חומרי הגלם באים מתוך רשימה מנומקת (וגם כאן יש מקום לליברליות והתנסות – למשל מוצרי חלב, אורז, תפוחי-אדמה) ואם התבשיל או אפילו חומרי הגלם עצמם נצרכים באופן שפוי ומבוקר, תוך הקשבה לצרכי הגוף – אז זה פליאו!

פליאו בעיני זו לא המנעות, אלא בחירה.
כל כך פשוט... אפילו האדם הקדמון הבין את זה.

 

קישורים למאמרים בנושאי התאמת חומרי גלם לתזונת פליאו: